You are viewing ijon

Impressions and Expressions of Ijon Below are the 10 most recent journal entries recorded in the "Asaf Bartov" journal:

[<< Previous 10 entries]

February 13th, 2013
03:44 pm

[Link]

Goodreads is fun; Dickens; Mortimer
I've been pretty indifferent to most of the recent social-network sites, but I'm really enjoying goodreads.com. I'm a pretty busy reader, with a large to-read list etc., and I like (but am very undisciplined about) recording my thoughts in little reviews after finishing books, and this site provides for easy and social-as-you-want-to-be tracking of all of this.

Here are a couple of reviews I posted recently:
  1. On ''Becoming Dickens'' by Robert Douglas-Fairhurst
  2. On ''Collected Plays: Volume One'' by John Mortimer

(Leave a comment)

April 29th, 2012
08:18 pm

[Link]

TestTOSterone, or: Brilliant foolish men go off and get killed
(the post's title is to be pronounced as George Carlin does, here.)

The Guardian featured an interesting piece on the (forgotten) poet and critic Edward ThomasWikipedia, who was friends with the young Robert Frost, during Frost's England years, before he made his name as a poet.

The piece is really worth reading in its entirety. It mentions an incident, an unpleasant encounter with an ornery gamekeeper in the winter of 1914, that, combined with Thomas's anxieties and the perceived opprobrium from Frost in Thomas's reading of "The Road Not Taken", eventually (after much agonizing) drove Thomas to enlist, at the ripe age of 37, and go off to France with the British army, only to get killed shortly thereafter, in early 1917.

Ironically, as Wikipedia tells us:
He was killed in action soon after he arrived in France at Arras on Easter Monday, 9 April 1917. Although he survived the actual battle, he was killed by the concussive blast wave of one of the last shells fired as he stood to light his pipe.


The same week I was reading the guardian piece, I had been reading Saki'sWikipedia Chronicles of Clovis, which the late Christopher Hitchens had recommended to me through The Atlantic back in 2008.

Saki is everything Hitchens promised, and more. I can't recommend him enough. His style is brief and focused, his imagination wild and ingenious, and his disposition satirical but never cynical. If one must compare, he most closely resembles P.G. Wodehouse, perhaps, but with a mean streak and many more animals thrown in. Go read his works, they are all in the public domain and readily available on Project Gutenberg and Wikisource.

The public library Complete Stories I had been reading, though, had a bonus: a 90-page biography of Saki written by his sister Ethel. It is a rare jewel: an unsentimental, concise, and uninterpretative biography with excellent access to the facts. Through Ethel's account of their stifling childhood and generous verbatim quotations from Saki's letters, we get to form our own opinions about the man and his art, without having to accept or resist the biographer's interpretation. Even if you do read the public domain e-texts of Saki's works, do try to get your paws on the biography (I doubt it was ever published separately), as it is indispensable to understand Saki's end:

Yes, the scarlet thread linking Saki and Thomas is their senseless death in the killing fields of France. Saki, too, voluntarily enlisted to His Majesty's armed forces, at the even riper age of 43, despite being officially over-age. He refused an officer's commission and enlisted as an ordinary Royal Fusilier.

Somehow, despite the enormous loss to mankind of this unique and wonderful voice and talent, one is less sorry for Saki than for poor confused Thomas, for it is clear that Saki had the time of his life in the trenches, both during training in old blighty and in deployment on the continent: His letters from the front to Ethel are ecstatic, full of boyish joy and good cheer, and it is clear the man is at last living a lifelong dream.

The biography helps understand the background for this: Saki's lonely childhood and loveless upbringing, the lack of peers and friends throughout that childhood, and the physical confinement on the grounds of the country estate he grew up in, all contributed to his lifelong thirst for high adventure, derring-do, and the wilder regions of the globe. This sheds light on some of his writing choices, such as the contrafactual ("alternative history") novel When William Came, describing an England conquered by Kaiser Wilhelm II, or his tribute to Gibbon, The Rise of the Russian Empire.

The scarlet thread does not let up: eye-witnesses report that Saki's last words, crouching in a shell-crater, before he was hit by a German sniper, were "put out that bloody cigarette!"

(2 comments | Leave a comment)

November 7th, 2011
06:31 pm

[Link]

McGurl answers Batuman on Creative Writing
Also enjoyed Prof. Mark McGurl's well-argued response to Elif Batuman's review of his book The Program Era, on the rise of the "creative writing" classes.

I found McGurl's rebuttal of Batuman's seemingly gut-reaction, mandarin rejection of modern fiction convincing. Perhaps I've been guilty of an unthinking Batuman-like attitude myself. Reading McGurl, I notice that I do, in fact, approve of quite a few modern fiction authors, and this without being at all well-read in contemporary fiction.

Tags:

(2 comments | Leave a comment)

06:22 pm

[Link]

Perry Anderson on the Historical Novel
I really enjoyed reading Perry Anderson's LRB essay on the historical novel. It provides an interesting theoretical discussion of the genre, which I found insightful. Be sure to also read the reader comments at the end.

Tags:

(Leave a comment)

September 12th, 2011
08:08 pm

[Link]

E.M. Forster on Lust
How wonderfully well he puts it, in his so-called "Locked Diary":
“I should like to record – and why not here – that during nearly 70 years I have been interested in lustful thoughts, writing, and sometimes actions, and do not believe they have done me or anyone else harm”.
And elsewhere:
“how annoyed I am with Society for wasting my time by making homosexuality criminal”
(through this thoughtful book review in the London Times)

(1 comment | Leave a comment)

August 31st, 2011
03:37 pm

[Link]

דחיינות מובנית / פרופ' ג'ון פרי
רבים שואלים אותי איך אני מספיק לעשות הרבה דברים, והנה יצאתי צדיק, ומלאכתי נעשתה בידי אחרים: הפרופ' ג'ון פרי חשף את הסוד במסה קצרה ובהירה. הוא אף התיר לי, באדיבותו, לתרגם אותה לעברית למען ירוץ בה הקורא העברי, והרי היא לפניכם:
דחיינות מובנית / פרופ' ג'ון פרי
תרגם אסף ברטוב

"כל אדם מסוגל לכל כמות של עבודה, ובלבד שאין זו העבודה שמוטלת עליו באותו רגע" -- רוברט בנצ'לי, בספר Chips off the old Benchley (1949)

זה חודשים שאני מתכוון לכתוב את המסה הזו. אז איך סוף סוף התיישבתי לכתוב אותה? כי מצאתי סוף סוף קצת זמן פנוי? כלל וכלל לא. יש לי עבודות של סטודנטים לבדוק, טופסי הזמנה לספרי לימוד למלא, הצעת מחקר לשפוט עבור קרן המדע הפדרלית, וטיוטות של דוקטורטים לקרוא. העבודה על המסה הזו היא אמצעי לאי-עשיית כל הדברים הללו. זו תמציתה של השיטה שאני מכנה "דחיינות מובנית" (structured procrastination), אסטרטגיה מופלאה שגיליתי, אשר הופכת דחיינים לבני אדם יעילים, שזוכים לכבוד והערכה על כל מה שהם מספיקים לעשות ועל השימוש הנבון שלהם בזמן.

כל דחיין דוחה דברים שהוא צריך לעשות. דחיינות מובנית היא אמנות הפיכת המגרעה הזו ליתרון. המפתח הוא ההבחנה שדחיינות אין פירושה התבטלות מוחלטת. נדיר שדחיין באמת לא עושה כלום; דחיינים נוטים לעשות דברים בעלי תועלת משנית, כגון עבודה בגינה, חידוד עפרונות, או עריכת תרשים שמתאר איך יסדרו מחדש את הניירות שלהם, לכשיתפנו לכך. מדוע נוטים הדחיינים לעשות דברים כאלה? כי עשייתם מאפשרת לא לעשות משהו חשוב יותר. אילו כל מה שנותר לדחיין לעשות היה לחדד עפרונות, שום כוח בעולם לא היה מניע אותו לעשות זאת. לעומת זאת, אפשר להניע את הדחיין לבצע מטלות קשות, חשובות, ואפילו תלויות-זמן, ובלבד שהמטלות הללו יאפשר אי-עשיית משהו חשוב עוד יותר.

דחיינות מובנית פירושה סידור המטלות שעל הדחיין לבצע במבנה שמנצל את העובדה הזו. יש לסדר את רשימת המטלות בסדר חשיבות יורד. המטלות הנראות חשובות או דחופות ביותר תופענה בראש הרשימה. אבל תהיינה מטלות ראויות גם במורד הרשימה. ביצוע המטלות במורד הרשימה הופך להיות דרך לאי-ביצוע המטלות בראש הרשימה. בעזרת מבנה מתאים של מטלות, הדחיין הופך לאזרח מועיל. מתברר שהדחיין אף עשוי, כמוני, לצבור מוניטין של אחד שמספיק המון.

ההזדמנות המושלמת לדחיינות מובנית שנקרתה על דרכי היתה כשאשתי ואני שימשנו אנשי סגל דיירים ב"בית סוטו", אחד המעונות של אוניברסיטת סטנפורד. בערב, מול עבודות סטודנטים שעלי לבדוק, הרצאות שעלי להכין, וחובות שונות מועדות אקדמיות, הייתי יוצא מהקוטג' שלנו אל המועדון במעונות ומשחק פינג-פונג עם הסטודנטים, או מדבר איתם בחדריהם, או סתם יושב וקורא עיתון. מהר מאוד זכיתי במוניטין של איש סגל כיפי, ונודעתי כאחד הפרופסורים הבודדים שטורחים לשהות במחיצת סטודנטים ולהכיר אותם. איזה סידור! לשחק פינג פונג כדי לא לעשות דברים חשובים יותר, ולזכות במוניטין של המורה הטוב.

דחיינים רבים הולכים בדיוק בכיוון הלא נכון. הם מנסים למזער את המחויבויות שלהם, בהנחה כי אם יש להם רק משימות מועטות לעשות, הם יחדלו מן הדחיינות וייגשו למלאכה. אך זה מנוגד לטבעו של הדחיין, ומקלקל את הכוח המניע העיקרי שלו. המשימות המועטות הללו יהיו כמובן החשובות ביותר, והדרך היחידה להימנע מלבצען תהיה לא לעשות דבר. דרך זו סתם תהפוך אותך לבטלן, במקום לאדם יעיל.

בשלב זה ודאי עולה בלב הקורא השאלה "ומה עם המטלות החשובות בראש הרשימה, אלה שאף פעם לא מבצעים?" אכן, זו עשויה להיות בעיה.

הפטנט הוא לבחור בסוג המשימות הנכון עבור ראש הרשימה. למשימות מהסוג המתאים ביותר שתי תכונות: ראשית, נראה כאילו יש להן מועדים ברורים (אבל בעצם אין להן); שנית, נראה שהן חשובות ביותר (אבל בעצם אינן כה חשובות). למרבה המזל, החיים מלאים במשימות כאלו. באוניברסיטה, רוב מכריע מבין המשימות שייך לסוג הזה, ואני בטוח שכך המצב ברוב המוסדות הגדולים האחרים. הנה למשל הפריט בראש הרשימה שלי ברגע זה ממש: מדובר בהשלמת מאמר עבור כרך אקדמי שעוסק בפילוסופיה של הלשון. הייתי אמור להגיש את המאמר לפני אחד-עשר חודשים. ביצעתי מספר עצום של מטלות חשובות כדרך לא לעבוד על המאמר. לפני כחודשיים, אכול רגשי אשמה, כתבתי מכתב לעורך והסברתי כמה אני מצטער על האיחור, והבעתי את נחישותי להתחיל להתקדם. כתיבת המכתב היתה, כמובן, דרך נוספת להימנע מעבודה על המאמר. בסוף התברר שאני בעצם לא מאחר הרבה יותר מכל שאר מחברי המאמרים לאותו כרך. ועד כמה חשוב אותו מאמר בכלל? לא חשוב עד כדי כך שלא יגיע יום אחד משהו חשוב יותר. ואז אתיישב לכתוב את המאמר.

דוגמה נוספת היא אותם טופסי הזמנת ספרים. אני כותב את המסה הזו בחודש יוני. באוקטובר, אתחיל ללמד קורס על אפיסטמולוגיה. טופסי הזמנת ספרי הלימוד היו צריכים להגיע לחנות הספרים מזמן. קל להתייחס לזה כמשימה חשובה עם מועד דוחק (לטובת הקוראים הלא-דחיינים אסביר שמועדי הגשה מתחילים להיות דוחקים באמת בערך שבועיים אחרי שהם חולפים). אני מקבל תזכורות ממזכירת החוג כמעט מדי יום; סטודנטים שואלים אותי מדי פעם מה נקרא בקורס, וטופסי ההזמנה הריקים נחים במרכז שולחן הכתיבה שלי, מתחת נייר העטיפה של הכריך שאכלתי ביום רביעי שעבר. המשימה הזו מצויה קרוב לראש הרשימה שלי, והיא מניעה אותי לעשות דברים מועילים אחרים, לכאורה פחות חשובים. אך לאמיתו של דבר, חנות הספרים כבר עסוקה דיה עם כל הטפסים שהגישו עמיתי הלא-דחיינים. אני יכול להגיש את הטפסים שלי גם באוגוסט והכל יהיה בסדר. אני רק צריך לבחור ספרים ידועים ממו"לים זריזים ויעילים. עד תחילת אוגוסט, ודאי תצוץ משימה אחרת, לכאורה חשובה יותר. ואז ארגיש פנוי נפשית למלא את הטפסים, כדרך להימנע מעשיית המטלה החדשה הזו.

הקורא החריף אולי חש בשלב זה שדחיינות מובנית מצריכה מידה מסוימת של הונאה-עצמית, מכיוון שהדחיין בעצם מרמה את עצמו בתרמית פירמידה מתמדת. בדיוק כך. על הדחיין לזהות ולהתחייב למשימות בעלות חשיבות מוגזמת ומועדי הגשה לא-מציאותיים, תוך שהוא משכנע את עצמו שהן חשובות ודחופות. אין זו בעיה, מכיוון שכל הדחיינים מצטיינים גם בהונאה עצמית. ומה נאצל יותר מלפצות על מגרעה אחת בעזרת מגרעה אחרת?
--המקור כאן
נ.ב. את התרגום הזה, למשל, השלמתי לפני כשנה, ורק עכשיו התפניתי להעלותו לרשת. ככה זה.

Current Mood: procrastinatory, of course
Tags:

(2 comments | Leave a comment)

March 30th, 2011
02:19 am

[Link]

אמנות האירוע בעולם הפתוח

(רשמים מכנס Global Melt בברלין, 2011)

רבים מאיתנו פעילים במסגרות התנדבותיות – קוד פתוח, תוכן פתוח, יזמות חברתית, וכו' – ולעתים משתתפים בתכנון אירועים שונים – כנסים, הרצאות, סדנאות, וכו'. מעבר לעובדה שרובנו לא עוסקים בהפקת אירועים באופן מקצועי, יש קווי דמיון לא מעטים בין אירועים של – למשל – ויקימדיה, קריאייטיב קומונס, מוזילה, עמותת המקור, וכו'.

בתאריכים 28-29 במרץ נערך בברלין מפגש בין נציגים מכמה ארגונים (קרן ויקימדיה, קריאייטיב קומונז, קרן מוזילה, KDE, CiviCRM, Kabissa) וכן כמה פעילים בלתי-משויכים, שבו נדונו בעיות משותפות בארגון אירועים (משלב התכנון, דרך שלב הביצוע, ועד שלבי המעקב אחרי תוצאות), והוצעו מספר כלים שעשויים לסייע למארגני אירועים בעולם הפתוח.

המפגש הורכב מדיונים קצרים בקבוצות עבודה קטנות, שבחנו נושאים שונים, כגון:
  • מיקרו-אירועים (עד שלוש שעות, עד 15 משתתפים)
  • תנועות עולמיות ואירועים מקומיים – יחסי הגומלין
  • משיכת, קליטת, והשארת משתמשים/פעילים חדשים ("ניוביז")
  • תקשורת ושיחוּר (outreach)
  • כלים (לניהול פרויקטים, לניהול נרשמים, לניהול תוכן, לתרגום, ועוד)
מצא חן בעיני במיוחד שלצד הדיונים הקצרים, שהיו כשלעצמם מאוד פרקטיים ומוכווני תוצרים (deliverables), התחלקנו גם לקבוצות עבודה שעבדו על אפיון כלים חדשים שעשויים להועיל באירועים בעולם הפתוח.

באחת הקבוצות הללו, הגיתי רעיון (ופיתחתי אותו עם כל הקבוצה) שזכה לשם Sparklez, והנה מהותו בקיצור:

הבעיה: במהלך אירועים קורה לי לעתים קרובות שאני נתקל באדם עם תחומי עניין משיקים לשלי, או שעובד על פרויקט שעליו הייתי רוצה לשמוע עוד; אז מחליפים כרטיסי ביקור (אם יש), או שמות משתמש, והצעירים מפטירים זה לעבר זה את כִּינוּיָּם בצוויצר, ואחרי האירוע, כשהעבודה השוטפת שחיכתה במהלך האירוע שוטפת אותי מחדש, אני זוכר (במקרה הטוב) ליצור קשר עם אחד מעשרה אנשים כאלה, אם אני מוצא את כרטיס הביקור, ואם אני מצליח לשחזר את הפרצוף או הנושא או תחום הענין שגרם להחליף פרטים מלכתחילה.

פתרון: במהלך האירוע, באותו רגע שבו נוצר הקשר (a “Sparkle”), כותבים (על בריסטול או לוח שהציבו מארגני האירוע) את שמות האנשים שיצרו קשר, וכמה מלים (שתיים עד עשר) של הקְשר ("מיקרו-כלכלה בהוראת ביולוגיה", "מה שהיא עושה בטכניון", וכו'). מארגני האירוע מצידם מתחייבים ש:
  • בחלוף חודשיים ממועד הכנס, הם ישלחו דואל פרטי ונפרד לכל אחד מבעלי ה-Sparkle, ויזכירו לו/לה את הקשר שנוצר ואת ההקשר
  • אם שני הצדדים הספיקו לקיים קשר ויצא משהו מהשיחה – רעיון, פרויקט, החלפת מידע מעניינת – המארגנים יציעו לשתף את החדשות עם שאר באי הכנס, או באתר האירוע, דף האירוע בפייסבוק, וכו'.
  • אם הצדדים טרם ניסו לקיים קשר, יוכלו להתייחס לדואל כתזכורת, ולבחור לקבל תזכורת נוספת במועד מאוחר יותר
  • אם הצדדים קיימו קשר אבל התברר שאין על מה לדבר או לעבוד במשותף, יסמנו את סיום ה-Sparkle ולא ישמעו יותר מהמארגנים בעניין הזה
  • (בדואל יהיו לחצני תגובה: דחייה ("נודניק"/Snooze), שיתוף עם אחרים ("אנחנו מארגנים מושב משותף בכנס השנתי ביקנעם!"), ביטול.
מימשנו גרסה נסיונית (ידנית – בריסטול ומחויבות אישית של המארגנים) של הכלי הזה כבר במהלך הכנס הזה, ונתקבלו 14 Sparkles. בעוד חודשיים אוכל לספר לכם מה יצא מהם. כבר בשבוע הבא תיערך התקנה שניה של הגרסה הנסיונית בכנס KDE בברלין. בקרוב – אפליקציית ווב לעזרת המארגנים.

בכנס נולדו עוד רעיונות טובים, כגון "עשר דרכים להפקת האירוע הגרוע ביותר בכל הזמנים" – מדריך קצרצר אך מאיר עיניים על דרך השלילה. אני מזמין אתכם לעיין באתר הכנס.

Tags:

(1 comment | Leave a comment)

June 21st, 2010
12:04 pm

[Link]

"אותן השנים עודן עומדות בגרונותינו"
"הנה, הביני -- כאשר הייתי אני בן גילך היה כל העולם מלחמה -- החדרים היו מלחמה, הלבבות היו מלחמה, הרחוב ודרכי הנדודים... ולא היה מקלט.  אני, או למשל היא, אחותך, בלענו את הנעורים ככלבים רעבים את העצם עם מעט הבשר שעליה.  ועתה הננו אנשים בוגרים ובודדים מאוד, ואותן השנים עודן עומדות בגרונותינו ואי אפשר לנו... אי אפשר, להקיאן.  גם עכשיו אסור לנו לבוא לחדר כזה שלך -- מה יכול אני להגיד לך ביום סתיו כזה המעיק על שכמי כמשא כל החיים?  -- הן לך, בוודאי, תהומות תוגה וגעגועים משלך ואני -- האדם הבוגר העומד לפנייך פה -- אני יכול רק לומר: -- מה שמחוץ לאדם, מה שמעבר לגופו ולנשמתו -- זר לו, רחוק ממנו תמיד.  והוא אחד, אחד, אחד..."

לאה גולדברג, "הנערה ואורחה", 1933

(Leave a comment)

June 16th, 2010
07:48 pm

[Link]

Mr. Norris Changes Trains / Christopher Isherwood
(also known as The Last of Mr. Norris in the US Edition.)

This short novel was an excellent read.

The character of Arthur Norris, a worldly, likable scoundrel, is vividly and engagingly portrayed in Isherwood's limpid style. The narrator is a rather bland fellow, and constantly reminded me of I Am A Camera, the title of a play based on Goodbye to Berlin, another work of Isherwood's.

Other characters are equally well-portrayed, and I understand what made Isherwood's depiction of late Weimar Berlin so universally acclaimed. He has a gentle but apt way of describing scenes and dialogue.

I saw others complain about the "vague plot", but I rather think this a strong point of the novel; sure, it's no suspense mystery! But Isherwood skillfully interweaves multiple sub-plots -- Baron von Pregnitz's predilections, Norris and the Communist Party, Otto and the Nazi brownshirts, and the limited angles of Helen Pratt and Frl. Schroeder -- and they all add up to an excellent landscape portrait of that wondrously doomed era.

Tags:

(Leave a comment)

June 3rd, 2010
01:36 pm

[Link]

למה איני הולך להפגנה
ידידה שאלה אותי אם אגיע להפגנה במוצ"ש. הנה תשובתי:
חוששני שלא.

ככל שאני מנסה לשכנע את עצמי שאין זה כך, איני מצליח לסתור את התרשמותי העמוקה שאין שום השפעה להפגנות בישראל. משמעותה של הפגנה נגזרת מן הידיעה שלנמען ההפגנה (במקרה זה, נבחרי הציבור שלנו, וספציפית הממשלה המכהנת) אכפת מדעתו (או זעמו) של הציבור. לנמעני הפגנה ציניים כמו פוליטיקאים, אכפת אך ורק אם יש התאמה בין ההפגנה לבין התנהגות אלקטורלית. והיות שבבירור אין התאמה כזו בישראל (עייני בתוצאות כל מערכות הבחירות מאז 1992), והיות שהפוליטיקאים בבירור הבינו זאת מזמן, אין כל השפעה להפגנות בישראל.

נותרה לנו אך ורק ההצבעה בקלפי; ומדי מערכת בחירות אנחנו נוכחים בכך שהישראלים מרוצים מאיכות השלטון שלהם. מייאש מאוד, כן, אבל אין טעם להעמיד פנים שאין זה כך.

- אסף

(14 comments | Leave a comment)

[<< Previous 10 entries]

Project Ben-Yehuda [Hebrew] Powered by LiveJournal.com