?

Log in

No account? Create an account
Poland: 4. Day Two -- Majdanek (Hebrew) - Impressions and Expressions of Ijon
April 4th, 2004
10:44 pm

[Link]

Previous Entry Share Next Entry
Poland: 4. Day Two -- Majdanek (Hebrew)
תאריך ההתרחשויות: 8 יולי, 2002

בגיל 16, נסעתי עם קבוצת נוער לגרמניה, במסגרת חילופי משלחות נוער בין עירי רעננה וערים גרמניות שונות. התארחנו אצל משפחות גרמניות של בני נוער שביקרו שנה לפני כן או אחרי כן בישראל והתארחו אצלנו. התכנית כללה טיולים ואתרים שונים, ועיקרה היה מפגש עם נוער גרמני והכרת גרמניה של היום, ללא התמקדות בעבר הנורא של החברה הגרמנית. אף על פי כן, הטיול כלל גם ביקור במחנה הריכוז ברגן-בלזן, אחד המחנות הבודדים בגרמניה עצמה.

בברגן-בלזן אין הרבה מה לראות: שלושה חדרי תצוגה המנסים לתמצת את מלחה"ע השנייה, "הפתרון הסופי", ותולדות המחנה, ושדה מדשיא רחב ידיים, ושביל כבוש בו, ושקט, הרבה שקט מסביב. הילכנו לאורך השביל, אל עבר רחבה ובה אנדרטה מרכזית, כל אחד ומחשבותיו. כולם התמקדו באנדרטה שנראתה מרחוק, אך את עיני משכה תלולית נמוכה ארוכה, כגובה חצי השוֹק, אף היא מכוסה דשא רך למראה. מתחתיה, לוח אבן ארוך ודהוי, ועליו חרותה כתובת קשה לקריאה, לא צבועה בשחור, לאמור "1500" וכמה מלים שלא הבנתי (אז). קראתי לאבא שלי, שהוביל את המשלחת, והינו דובר גרמנית, ושאלתי אותו לפשר הלוח. הוא הביט בו ואמר "קבר אחים. אלף וחמש-מאות קורבנות." התחלחלתי. ידעתי, כמובן, די הרבה על מחנות ריכוז, והכרתי סיפורי זוועה רבים מספור (שהרי משקיעים לא מעט בהנחלת מוראות השואה במערכת החינוך ובשידורים הממלכתיים), ואפילו ציפיתי לתמונות מזעזעות ולא נתבדיתי (ישנה למשל התמונה הידועה של הגבר השדוף, הכפוף, שמטפחת נשים לראשו, שהכרתי שנים וגיליתי עתה שצולמה בברגן-בלזן), אך איכשהו הקרבה הבלתי-אמצעית לתלולית מכוסת דשא שלצידה כתוב בפשטות שטמונים תחתיה אלף וחמש מאות בני אדם... איכשהו, היה זה רושם חריף, ועמדתי ליד התלולית כמה רגעים, וניסיתי לעכל את העובדה.

הגבר מברגן-בלזן [הוא ניצל, אגב]


כיצד "מעכלים" דברים כאלו, בעצם? כל מי שגדל בישראל ספג הרבה מאוד מידע, חלקו מוחשי ביותר, על השואה, וכולנו למודי צפירת יום הזכרון לשואה ולגבורה, ואנו אפילו מורגלים, יש להודות, להרכנת הראש, להרהור בזוועה. אבל ודאי יש שוני רב בין אנשים באופי ההרהורים הללו. כל אחד ודאי מעלה בדמיונו סצינות שונות, אולי מתוך סרטים אותנטיים או משוחזרים, אולי על-סמך תמונות או סיפורים משפחתיים, ואולי סצינות מדומיינות בהשראת החומר האותנטי. זה מעין חלום-בהקיץ, איזה נסיון מודע להתקרב ולתפוס את הזוועה, שאי-אפשר להכיל לגמרי בשום רגע נתון, אז מנסים כל פעם לדמיין חלק ממנה. האם אפשר לדבר על זה בכלל? האם הייתם יכולים לחלוק את אופי ההתייחדות הזו שלכם עם זכר השואה, למלל אותו? אינני יודע.

בכל אופן, בסופו של דבר נשאתי את מבטי סביב, ובן רגע, אולי באופן סמלי למדי, הבחנתי בתלוליות נוספות, פזורות סביב השביל הכבוש. ליד כל אחת לוח, ועליו מספר... המשכנו אל עבר האנדרטה, מישהו הקריא כמה מלים, אולי מישהו אמר קדיש, אולי מישהי שרה משהו – אינני זוכר. בסופו של דבר, מה שזכור לי בבירור, בתמונה חדה, מהביקור ההוא, הוא התלולית ההיא, הראשונה.

כך זה נראה בימים ההם:

קבר אחים בברגן-בלזן בזמן המלחמה

היום, כאמור, יש רק תלוליות מָארכות ודשא.

נזכרתי בכל זה בבואי לספר על הביקור במחנה הריכוז מיידאנק שבפולין, תשע שנים לאחר מכן. בברגן-בלזן לא נותר כמעט דבר מהמחנה המקורי, והתלוליות ההן הן הזכר המוחשי היחיד למה שהתחולל על האדמה ההיא. לא כך במיידאנק.

רציתי לקשר מכאן לערך אנציקלופדי על מיידאנק, ופניתי לויקיפדיה, פרויקט מרשים שחביב עלי מאוד, אך שם טרם הספיקו לנסח ערך כזה. היות שמדובר בפרויקט שיתופי מרתק (ועוד אכתוב עליו פעם), טרחתי וריכזתי מידע בסיסי והוספתי ערך על מיידאנק, שאתם מוזמנים לקרוא.

מיידאנק, אם כן, סמוך ללובלין, היום יותר מאי-פעם. הוא משתרע לצד הכביש הראשי אל המזרח, אל רוסיה, ורואים את כל כולו בבירור מהכביש, כאז כן היום. בתיה האחרונים של שכונה אחת בלובלין של ימינו ניצבים פחות ממאתיים מטרים מגדר המחנה. על אף האנכרוניזם, מצאתי עצמי עוצר ומדמיין את המראה הנשקף מחלונות הבתים ההם, הקרובים כל-כך למחנה. בניגוד לטרבלינקה המבודד, למשל, אי-אפשר להעלות על הדעת כלל שאנשי לובלין, גם אז, לא ידעו על קיומו של המחנה, לא הריחו את המשרפות, לא ראו את הטרנספורטים.


בתי השכונה הסמוכה למיידאנק. התמונה צולמה מתוך המחנה.



מראה מהאנדרטה שמשקיפה על המחנה ועל השכונה גם יחד.


לפני כמה שנים, הופקה בישראל סדרת טלויזיה תיעודית על תולדות היהודים בפולין, בשם "פֹּה-לָן-יָה" – משחק מלים על השם "פולניה", שהמציא רב יהודי פולני, שאת שמו איני זוכר עוד, בתחילת המאה הי"ט אם אינני טועה, כדי לבטא את שביעות הרצון הרבה של היהודים מפולין כ"תחנת לילה" בדרך לארץ-ישראל. כמובן שה"דרך" מטאפורית – רובם לא חשבו על מסע ממשי לארץ ישראל לפני ביאת המשיח, וטוב היה להם לשהות בפולין עד שיבוא הטיפוס על החמור. הדוד שלמה, כך הסתבר לפני הנסיעה, היה אחד המפיקים האחראים של הסדרה, ומכאן ידיעותיו הנרחבות על תולדות פולין. היות שלא יצא לי לצפות בסדרה כששודרה (על אף המלצותיו של דותן), שאלתי את הקלטות משלמה, וצפיתי בסדרה כולה לפני הנסיעה. שמחתי על כך מאוד, משום שהייתי בור כמעט מוחלט בהיסטוריה של פולין, והסדרה שפכה אור רב עליה. על אף ההתמקדות בתולדות היהודים בפולין, לא התאפיינה הסדרה בא-היסטוריוּת האופיינית ל"תולדות עם ישראל", ובאמת השכילה אותי מאוד גם בהיבטים כלליים של ההיסטוריה הפולנית. כך למדתי על דומברובסקי, על יאן מאטייקו, על המלך קז'ימיז' הגדול שהזכרתי ברישום הקודם, על המלך בולסלאב החסיד, על הקצין היהודי שהיווה השראה לדמות בפואמה הגדולה "פאן תדיאוש" של מיצקביץ', ודברים מרתקים ביותר על תולדות פולין והיהודים בימי הביניים. לקוראי דוברי העברית, אני ממליץ בחום על הסדרה הזו.

עם זאת, משיקולים שונים, עורכי הסדרה בחרו לסיימה בתחילת מלחה"ע השנייה; בין היתר, בוודאי, משום שהנושא כוסה לעייפה בתכניות אחרות. פרט לצפייה בה, לא הספקתי לעשות עבודת הכנה אחרת, וכך קרה שהגעתי למיידאנק מבלי לדעת כמעט דבר על תולדות המחנה, ועל מה שאראה שם. היות שמחנה הריכוז היחיד שביקרתי בו עד אז היה ברגן-בלזן, לא ציפיתי למצוא שרידים רבים ושלמים כל-כך. אך כרבע מסך המבנים במיידאנק עוד עומדים על תילם כשהיו, ויש בו עדויות רבות ומוחשיות לזוועה שהתרחשה בו.

בכניסה למתחם ישנו בנין מודרני שמשמש מוזיאון ומודיעין, ובו מפות, מוצגים, ואולם הקרנה לסרטים על אודות המחנה. לא התעכבנו בו יותר מדי, והתקדמנו אל שטח המחנה עצמו. בפינת המחנה, על סוללה, ניצבת אנדרטה עצומה, שצופה אל כל המחנה.

אנדרטת הזכרון מעל מחנה מיידאנק


הצריפים האחידים הללו דומים לצריפים ברוב מחנות הריכוז הנאציים. הם הוזמנו באלפיהם לפי מפרט מדוקדק, מחברה שתכננה אותם במקור למגורי סוסים. נאצי בכיר כלשהו החליט שמדובר בבחירה מצוינת מבחינת עלות מול תועלת, והיצרן זכה בגדול. מדובר בצריפי עץ מקרשים רחבים אך לא עבים, שתקרתם גבוהה ובסמוך אליה יש חריצי אוורור קטנים. בשלבים מאוחרים יותר, עקב הצחנה האיומה ששררה בצריפים הללו, שאוכלסו בצפיפות באסירים שלא זכו להתקלח, קרעו בהם חלונות מאולתרים, שלא ניתן היה לסגור ממש, כך שהצריפים איבדו את יכולת הבידוד הסבירה שהיתה להם עד אז, מה שודאי הקשה מאוד בעת החורף.

על הצריפים עדיין תלויים שלטים בגרמנית, בכתב הצר הצפוף האופייני לגרמניה הנאצית (וגם לתקופות קודמות לתקופה הנאצית, כמובן; רק אחרי המלחמה סר חינו של הכתב הגותי בעיני הגרמנים), לאמור: חדר משמר; מחסן בגדים א' 1; מחסן בגדים א' 2; מחסן נעליים; מחסן כלי-עבודה; מקלחות...

יצא כך שהצריף הראשון שנקרה על דרכנו היה צריף "המקלחות". שלט בפולנית ובאנגלית מבהיר את ייעודו האמיתי: תאי הגזים.


תא הגזים במיידאנק. הבחור בכחול בקדמת התמונה הוא המאבטח של קבוצת "בני עקיבא" [ר' להלן]. מאחור, בתי לובלין.


הצריף מָארך ומחולק לחדרים. הוא צריף בגודל חריג וקירותיו עבים משל הצריפים התקניים. בחדר הראשון היו הקורבנות מתפשטים מבגדיהם ומקבלים סבון (זה המקום לציין שוב שהסיפור הידוע על הכנת סבון משומן אדם הוא אגדה, ככל הידוע; אגדה שסופרה כדי להפחיד ולהשפיל את היהודים, והופצה במהירות עוד בעת המלחמה. לעומת זאת, הסיפורים הידועים על אהילי עור-האדם של אילזה קוך, ועל השימוש שעשו הנאצים בשיער נשים, נכונים בהחלט). לאחר מכן נכנסו הקורבנות לחדר ה"מקלחת" – חדר מלבני בעל קירות בטון חלקים, אשר לאורך תקרתו הגבוהה עוברים צינורות ובהם ברזים. דרך הברזים הוזרם הגז ציקלון B, והנאצים חישבו ומצאו, לאחר עריכת ניסויים, את כמות הקורבנות האופטימלית שכדאי להמית בכל פעם, מבחינת יעילות וניצול הגז, ואת משך הזמן שיש להזרים את הגז להשגת מוות ודאי של כל בני האדם שבחדר. מה חשב האדם שערך את החישובים הללו? האם סיפר לאשתו באותו לילה "חסכתי היום שני ליטרים של גז בכל הפעלה, יקירתי. והקומנדאנט שיבח אותי באוזני כל הקצינים."? האם היה משועשע, כמו האדם שהגה את שאלת "צינור הדם" במבחן ההוא בטכניון? אולי אמצא תשובות בספרו של תום שגב על מפקדי מחנות הריכוז. אולי אצל ארנדט. אולי באוטוביוגרפיה של שְׁפֵּר.


פחיות גז ציקלון B. הגז אינו זול, ולכן המאמץ לחסכון.



כמוסות הגז בפחית


על הקירות החשופים עוד ניכרים סימני הציפורניים של האנשים הנואשים. בלי משים, אני שואף אויר בנשימות קצרות ועצבניות, מחפש את ריח הגז. אני מביט בברזים שלמעלה, ברזים רגילים, ובקלות אני מדמה מים מוזלפים מהם. בברזים הללו לא עברו מים מעולם, כנראה. רק דבר אחד שובר את אטימות הקירות: באחד הקירות קבוע חלון קטן, מסורג, הנפתח אל תעלה קטנה. מאחורי הסורגים, מעבר להישג יד מצד הנמצא בתא הגז, זכוכית אוטמת. מן העבר השני של התעלה נשקפו לקורבנות פנים אנושיות. "לא, לא, הם בהחלט היו בני אדם", פותח דן פגיס את השיר "עדוּת", אחד משמונה שירים שלו שעוסקים בשואה. בן האדם שנשקף מבעד לחלון הזה היה איש אס.אס, שעמד בתא קטן לצד תא הגזים, ותפקידו היה ויסוּת זרימת הגז, לפי מצב הקורבנות. ההמתה בגז ציקלון B ארכה כעשר דקות; לפני הכנסת הציקלון לשימוש, השתמשו בפחמן חד-חמצני (CO) להחנקת הקורבנות, מה שגרם להם לגווע במשך ארבעים דקות תמימות. תפקיד איש האס.אס, אם כן, היה להתבונן בבני האדם הגוועים, עירומים, מול עיניו, ולווסת את כמות הגז על-מנת להבטיח עמידה בזמנים מחד, ושימוש יעיל וחסכוני בגז מאידך. מי יכול לבצע תפקיד כזה? מי יכול ללכת לאכול ארוחת ערב לאחר שצפה במאתיים איש גוועים מאז ארוחת הצהריים, כשידו על שסתום הגז? ארנדט כותבת על אייכמן, שגב על מפקדי מחנות הריכוז, בירוקרטים ואנשי צבא. מי יסביר לי מה עבר במוחו של בן האדם ההוא, שאייש את התא הקטן והמצמרר הזה? "הם נבראו בצלם", מתעקש פגיס בהמשך השיר...


תאו של איש האס.אס


בצריף תאי הגזים נתקלנו בקבוצת מבקרים שהתאספה סביב אדם שתיאר את תהליך ההשמדה, בעברית. מהר מאוד התברר שגם זו קבוצה של נוער דתי מישראל, הפעם נערים מישיבה תיכונית של רשת "בני עקיבא". המדריך שלהם היה גבר בגיל העמידה, עטור זקן לבן עבות, וחמוש במגאפון מחובר לערכת הגברה שתלתה מחגורתו. סגנונו נשמע לי, לאחר משפטים מועטים, קולני ודידקטי מדי, ולכן העדפתי להתרחק מהקבוצה ההיא, בניגוד לחלק מאנשי קבוצתנו, שדווקא התעניינו בהזדמנות לקבל הסבר מאדם שהתנהג כבר-סמכא.


בתוך תא הגזים; הרב מנגן במפוחית


חיכיתי לשאר המשפחה מחוץ לצריף תאי הגזים, אך קבוצת הנערים יצאה מהצריף לפניהם והתאספה מחוץ לצריף בחצי גורן, בהמתנה להמשך הרצאותיו של הרב מגאפון. נאלצתי לשמוע. ובכן, מחייך הרב מגאפון כממתיק סוד, ואומר לצאן מרעיתו, בהצביעו על ריבוע אבן נמוך, חצי-קבור בדשא: "רבותי: אתם יודעים מה התרחש כאן?" הצאן שותק. "כאן, רבותי, היה המַּנְגָּל האנושי הגדול בעולם." כך! המנגל האנושי. הרב סוקר את פני הצאן כמעריך את האימפקט, מעשה תקציבאי פרסום בקבוצת מיקוד בעת הכנת תשדיר פרסומת. שתיקה כללית. "המנגל האנושי הגדול בעולם!" חוזר הרב מגאפון ליתר בטחון, "כאן שרפו את גוויות הנרצחים הקדושים לפני שהוקמו המשרפות במחנה. הוציאו אותם מהתאים, ערמו אותם יפה כאן על האבן, הציתו, ונפנפו בקרטון."

אני מביט בנבל המזוקן בתדהמה. צאנו מביט באבן וברב חליפות. מה זאת עלה בדעתו? מי צריך את הדימויים הוולגאריים הללו? האם האמת הפשוטה לא מזעזעת דיה? האומנם נחוץ לנקוט בקונקרטיזציה הדוחה הזו? להעלות את דימוי הפיקניק בבן-שמן בדברך על השמדה שיטתית של בני אדם?


מחוץ לתא הגזים; אתר "המנגל האנושי הגדול בעולם", לפי הרב מגאפון


הרב פנה לעבר צריפים אחרים, והנערים בעקבותיו. כמקובל במשלחות נוער ישראלי, שניים-שלושה מהם נשאו מוטות ועליהם דגלי ישראל גדולים; אחד הסיר את הדגל מהמוט והתעטף בו, אחוז בוודאי תחושת הזדהות עמוקה. טרם התאוששתי מדימוייו של הרב, והנה תדהמה חדשה: לפתע פתאום, צלילי אבוב וכינור כמתוך רדיו באיכות נמוכה ממלאים את אויר המחנה הדומם. לאחר שניות ספורות אני מזהה את הלחן המוכר של השיר המרטיט של מרדכי גֶּבִּירְטִיג "העיירה בוערת" ("שריפה, אחים, שריפה / עיירתנו בועֵרה כולה".

מאיפה לעזאזל מגיע הפלייבק הרועש הזה? אני קם ממקומי וצועד כמה צעדים מהירים אל עבר קבוצת הנערים המתרחקת. המוסיקה מתחזקת. בחלחלה אני מבחין בעבדקן המאובזר שולח ידו אל ערכת ההגברה שלו, מסובב כפתור, ובבת אחת המוסיקה מתחזקת עוד יותר. מה זה צריך להיות? מה פשר המעשה הברברי הזה? האיש עושה כאן כבתוך שלו! מתברר, אפוא, שלדעת המחנך המוכשר הזה, אין די במפגש עם מיידאנק עצמו, ואף לא בדבריו המתובלים בדימויים ובמשלים וולגריים (שהזכירו לי פתאום גם רב דגול אחר, מעדה אחרת), אלא דרוש גם פסקול מלודרמטי מתאים! כך סובב לו המופת האנושי הזה באתר הנורא, משדר בקולי קולות את דברי ההדרכה שלו ואת הפסקול שבחר, ואין פוצה פה. שני שוטרים או שומרים פולנים עוטי-מדים שעמדו שעונים כנגד אחד הצריפים הביטו בתהלוכה הקולנית בפליאה, אך לא עשו דבר.

עמדתי לגשת אל הבריון ולומר לו את דעתי על מפעלו ומעשיו, אך בני המשפחה בדיוק יצאו מהצריף, ולכן החלטתי להיוועץ בדוד שלמה. לקחתי אותו הצידה, בעוד האחרים נושמים אויר צח ומתאוששים מהמראות שבפנים, וסיפרתי לו על דברי הרב; את הרעש הוא שמע בעצמו. הוא שתק קצת, ולבסוף הסכים איתי שמדובר בחוצפה ממדרגה ראשונה, ובאינדוקטרינציה אופיינית, "אבל אולי הכרחית". חלקתי על דעתו, אך הוא אמר שלא כדאי ליצור סיטואצית עימות עם הרב לפני תלמידיו, שכן מתוקף מעמדו לא יוכל לקבל את דברי גם אם היה משתכנע בנסיבות אחרות. אני, כמובן, סברתי מלכתחילה שהנבל לא ישתכנע, ורציתי לבוא עמו בדברים דווקא בפני חניכיו, בתקווה לשבור את הכישוף, ואולי לגרום לנערים שמץ פקפוק בריא בתכני ההפקה המתוזמרת הזו שמתחוללת סביבם. אף על פי כן, החלטתי לוותר על הענין, מתוך התחשבות בהעדפתו המוצהרת של שלמה, וגם משום שניחשתי שעימות כזה יסב מבוכה רבה לסבא וסבתא ולשאר המשפחה. אבל גם עכשיו, כמעט שנתיים לאחר הדברים, אני נמלא זעם בהיזכרי ברב מגאפון.

המשכנו, אפוא, אל הצריפים האחרים. חלקם הכילו תצוגות של מבנה המחנה בעבר, כלומר במלואו; צריף אחד שימש מחסן נעליים. עדיין נמצאות בו אלפי נעליים בנות ששים, כולן היום בצבע אפור-חום-מאובק אחיד. נעלי גברים, נעלי נשים, נעלי ילדים. ריח חריף של אבק ושל עור עומד בצריף, עד היום.


נעליים


הכרתי את הסיפורים וראיתי גם תמונות של ערימות הנעליים, המשקפיים, המזוודות, וכו' מאאושויץ, אך המפגש הבלתי-אמצעי עם המחסן הזה, הריח הזה, שאי-אפשר להתעלם ממנו... הזרוּת הנוראה שמוקרנת מגיבוב הנעליים הללו, שאיבדו את כל הייחוד שאולי היה להן כשהיו עם בעליהן... בכל זאת, חִישָׁת סטריאו כזו קרבה אותי קצת אל ממדי הענין; והרי השואה בלתי-נתפסת בכמה מישורים: אחד הוא עומק הרשע ועיוורון המצפון, אבל אחר הוא ההיקף – המספרים, המספרים והכמויות. ואת המספרים והכמויות אני מכיר, כמובן, ובכל זאת, אין המשפט "חמשת אלפים יהודים גורשו מכפר פלוני אל מיידאנק" שווה ערך לחזיון של עשרת אלפים נעליים שגורשו אף הן מכפר פלוני, ובניגוד לבעליהן עוד כלואות במיידאנק לדראון עולם.

יצאנו ממחסן הנעליים, ועברנו אל צריפי המגורים. את הצריפים כבר תיארתי לעיל, ונותר רק להביא כמה תמונות, מאז ומהיום.


אסירים בצריפים בברגן-בלזן, מארכיון "יד ושם"



צריף במיידאנק, כיום; בכל אחד מהצריפים הללו נדחסו 500 עד 800 איש


בשלב הזה דחקתי בבני המשפחה להתקדם ולעזוב את שטח הצריפים, כי סבלנותי הלכה ואזלה נוכח שידורי המהפכה של הרב מגאפון, שלא פסקו לרגע. דוד יוסי ואחרים דווקא התעניינו במה שיש לרב לספר, והתעכבו שוב ושוב כדי להאזין לתדרוכיו. חיכיתי במרחק מה, יושב על הדשא ליד אחד הצריפים, שוב אפוף ריח ברור של עץ ישן, מהסוג שלא מריחים הרבה בחיים העירוניים בישראל, וחשבתי כמה טוב שלא נסעתי עם הכיתה בתקופת התיכון.

תחנת הסיום של הביקור במיידאנק היתה המשרפות. שריפה היא דרך יעילה להיפטר מגוויות, והגרמנים אהבו יעילות. המשרפה ממוקמת בקצה המחנה, מרחק כמאה מטרים מהצריפים (היום; אולי אז היו צריפים קרובים יותר), בבנין חד קומתי בן חמישה חדרים, האומר כולו יעילות. החדר המרכזי מכיל שתי שורות של כבשנים, גב אל גב, עם ארובות משותפות. לכבשנים דלתות ברזל שנפתחות כלפי חוץ, ולפניהן גלגלי מתכת להסעת אלונקת הברזל הנושאת את הגוויה (לפחות פנימה, כשהיא כבדה). מתחת לדלתות יש גומחה שבה מצטבר האפר ומשם מפנים אותו. למען היעילות ועל-מנת למנוע בזבוז, לפני הכנסת הגוויה למשרפה, הושכבה הגוויה על שולחן אבן בחדר צדדי, ונערך בה חיפוש יסודי אחר דברי ערך (שיני זהב וכדומה).

שוב, ידעתי על המשרפות, ראיתי תמונות. ובכל זאת, היתה למראה הפיזי עוצמה משלו. האלונקות, איכשהו, הפתיעו אותי; אינני יודע למה.


המשרפות במיידאנק



המשרפות במיידאנק



שולחן החיפוש במשרפות במיידאנק


רולאן בארת, במאמר על הצילום, דיבר על "פּוּנְקְטוּם" – הצביטה, הדבר החריף ש"תופס" אותך בצילום, הדבר שלא מתיישב עם תפיסת העולם, עם הציפיות, עם ההגיון או האסתטיקה. משרפה היא דבר מזעזע – סמל רב עוצמה לתהומות הנפש האנושית, וקישור למנהגי ההקרבה העתיקים ביותר. אך הפונקטום של המשרפות במיידאנק, לב לבו של הזעזוע, היד הקרה שלפתה את הלב – הפונקטום היה האמבטיה:

בחדר היוצא מחדר הכבשנים המרכזי, בלי דלת מפרידה, ניצבת אמבטיה יצוקה בברזל. דורון ואני הבטנו בה בתדהמה גמורה. כשהתאוששנו, איתרנו שלט קטן שהסביר שבאמבטיה היה מתרחץ מפקד המשרפה. אמבטיה. הבנין הסגור, על תריסר כבשניו הלוהטים, האויר החם והמצחין מריח השריפה והגופות, וכאן... אמבטיה. איזו נפש דרושה לאדם כדי להתרחץ פחות מחמישה מטרים מכבשן שבו שורפים גוויות של בני אדם? האם חש נקי בתום רחצתו? נשגב הדבר מבינתי.


האמבטיה במבנה המשרפות. המשרפות נמצאות פחות מארבעה מטרים ממעקה העץ הזה (שלא היה שם בתקופת המלחמה, כמובן).
Photo credit: Copyright ©1995 Philip Trauring


יצאנו מהמשרפות, וחזרנו אל שביל הגישה אל המחנה. בקצהו המרוחק מהכביש, כלומר אחרי המחנה כולו, ניצב מבנה מעגלי. מדובר באנדרטה שהוקמה מעל הר האפר שהיתמר מרחק מה מהמשרפות. האנדרטה מקיפה את הר האפר, שכוסה במעט חול, מסיבות מובנות. עמדנו שם רגעים ספורים, מתאוששים מהמראות בבנין המשרפות, ועשינו את דרכנו החוצה.


המבנה סביב תל האפר במיידאנק


בדרך החוצה, פגשנו שוב במשלחת המשודרת.


משלחת יהודית גאה. במרכז, הרב מגאפון


בכך הסתיים ביקורנו במיידאנק. חזרנו אל מרכז לובלין, אל המלון שבו נעשה את הלילה. רוב חברי הקבוצה בחרו להישאר במלון ולנוח, אך היות שלפי התכנית הוקצב לנו זמן מועט בלבד בלובלין, דורון ואני בחרנו לצאת למרכז העיר לשעה קלה בטרם נשכב לישון, ועל כך בהמשך.

בהמשך: "פולנים טובים"; החוזה מלובלין; ישיבת חכמי לובלין; אתרים פולניים המאתגרים את הלשון; בית-כנסת ספרותי; חתן חידון המיניבוס; ועוד.

Current Mood: frustrated
Current Music: Rick Wakeman -- Anne Boleyn

(3 comments | Leave a comment)

Comments
 
[User Picture]
From:arpad
Date:April 4th, 2004 09:05 pm (UTC)

(Link)
Hey - something wrong with html, I think - your message breaks friend list.
[User Picture]
From:kritzit
Date:April 5th, 2004 09:36 am (UTC)
(Link)
Can't wait for the next entry.
Thanks again for doing this.
From:(Anonymous)
Date:April 16th, 2004 12:41 am (UTC)

....

(Link)
ממש עצוב לראות את הדברים האלה נשארת ביתחושה מעיקה לאחר כל המראות האלה תמיד שאני רואה משהו מזעזע עצוב או כאוב יש לי כאב ראש או כאב בטן אבל עכשיו זה מוזר.מצאתי את האתר עקב זה שרציתי לבדוק אם יש מידע על מחנה הריכוז של סבי ומידע על אוקראינה-רומניה אם אתם יודעים על אתר כזה תחזירו לי תשובה!
Project Ben-Yehuda [Hebrew] Powered by LiveJournal.com