צבא ההגנה לישראל, כבר מימיו הראשונים, קבע את העברית כשפתו הרשמית והיחידה. על אף התדמית המרושלת-פלמ"חניקית שמלווה אותו מימי כובעי הגרב ועד ימינו אנו, ניחן צה"ל בכשרון יצירה מרתק ומתוחכם, היאה לצבא העם של עם הספר. ברצוני לבחון, במגבלות המקום והזמן, את הפואטיקה של הפקודה הצה"לית. אם ניתן דעתנו על השאלה "מהי פקודה", ודאי שנטען בערך כך: הפקודה היא מבע קצר בלשון ציווי, והפקודה המינימלית היא בת מילה אחת, כגון "עצור!". לשונה תמציתית, אין בה מקום ליְתִירוּת, אין בה נימוקים והצטדקויות, וכל מעייני הדובר בהשגת תכלית מסויימת ומוגדרת היטב. ואולם, מעיון בכמה פקודות אופייניות בצה"ל, שיהיו מוכרות לכל מי שעבר טירונות צה"לית או שירת במערך המילואים, עולות עובדות מפתיעות שמעמידות פואטיקה מורכבת ועשירה בסוגה הזו, היבשה והאפרורית לכאורה.

נתחיל את מסענו בתת־סוגה פשוטה: פקודה ישירה עם פנייה. ניטול כדוגמא את הפקודה המוכרת "חייל, שפר הופעתך". פקודה זו ניתן היה למצוא בכל בסיס של צה"ל במשך שנים ארוכות, לעתים קרובות בצירוף מראה ארוכה, לשימוש החייל המשפר. מכך כבר ניתן להסיק כלל של הפואטיקה הצה"לית - היא קשורה קשר אינטימי לחיי המעשה, וממעטת להתעניין בחיי הנפש של הפרט; ככלל, לא נמצא פקודה כגון "חייל, שפר מצב רוחך", או ציווי בנוסח "והיית אך שמח"; צה"ל מבהיר לחייל - הנמען הישיר בפקודה זו - שההופעה היא הדבר החשוב, ואף רומז שאין להגיע לשלמות בתחום זה, שהרי הפקודה אינה מסוייגת, והיא פונה לכל חייל, תהא אשר תהא רמת הופעתו. כל חייל, כתבתי, אך הבה נדייק: כל חייל זכר; החיילת נעדרת לחלוטין מטווח ההתייחסות של הפקודה ומנסחה, והופעת החיילת לא כל שכן. חוקרים שונים, ובהם עמיתי הדגול ד"ר סטן (לורטה) יהודאי, סבורים שמדובר בהדרה דכאנית של החיילת מן המרחב הצבאי הנראה, כלומר בסובלימציה של החרדה הצבאית-גברית מחדירת נשים אל תחומם. ואולם, כשלעצמי אני דוגל בפרשנות נדיבה יותר, לפיה מנסח הפקודה, ובמשתמע צה"ל כולו, סבורים שהופעת החיילוֹת אינה טעונה שיפור כלל, ואם כבר להעלות השערות על החרדות הגלומות בפקודה, אציע בצניעות שמדובר בחרדת־ביצוע גברית מול ההופעה הנשית, ושהיא המניע מאחורי הדרישה הבהולה מן החייל לשפר את הופעתו.

תת־סוגה אחרת של פקודות דווקא כוללת הנמקה מפורשת בגוף הפקודה. לדוגמא, דומני שהפקודה הסיסמתית "הבסיס הוא ביתך. שמור עליו!" מספקת חומר רב לענייננו: ראשית, אין כאן פנייה מפורשת בנוסח הסוגה הראשונה שהזכרנו, אלא התייחסות לכל נמען באשר הוא, דרך גוף שני יחיד בצורת הקניין "ביתך" ובצורת הציווי "שמור". מעיון דיאכרוני בהתפתחות הפקודה הצה"לית, אנו רואים שתת־סוגה זו התפתחה בשלב מאוחר יחסית, ולפיכך סביר לייחס לה הפקות לקחים בשום־שכל, כמקובל בצבא. מה יתרונה של פקודה כזו, אפוא? נראה שמנסח הפקודה ראה לנכון לכלול הנמקה בפקודה עצמה משום שחלפו ימי "נעשה ונשמע" בצה"ל, וחיילים נוטים לזלזל בפקודות שאינם מבינים. היטב ראה מנסח הפקודה שלא לעולם חוסן, ושהאנלוגיה המכוּונת, מראשית צה"ל, בין פקודה לבין מצווה, הולכת ומתערערת. הנה, אפוא, ניתן לחייל הסבר בדבר הצורך בשמירה על הבסיס. ואולם, מעניין לראות שההנמקה שניתנה, אין לה על מה להישען: הבסיס אינו ביתו של איש, לא דה־יורה ואפילו לא דה־פקטו, שהרי עונש מקובל הוא שלילת יציאות הביתה. לא זו אף זו; לו היה הבסיס ביתו של החייל, דווקא אז לא היתה האנלוגיה המוצעת בין בסיס לבית תופסת, שהרי אף אדם, אזרח או חייל, אינו שומר על ביתו עם רובה־סער ואפוד־קרב, ואפילו פטרולים אינו עורך בדרך כלל. המסר "הבסיס הוא ביתך; לכן שמור עליו כפי שאתה שומר על ביתך", אפוא, חותר תחת עצמו ומפרק את תוקפו שלו. אני מודה לעמיתתי הדגולה פרופ' מ' פרקת מאוניברסיטת ייל על שהעירה את תשומת לבי לדוגמא זו.

תת־סוגה קרובה לזו האחרונה היא פקודה עם סיסמה. מדובר בפקודה כלשהי (עם או בלי פנייה, עם או בלי הנמקה), שמתהדרת בסיסמה קליטה, לעתים קרובות חרוזה בטוב־טעם, שלעתים משמשת הנמקה או חיזוק להנמקה, ולפעמים סתם מוסיפה עיבוי משמעות למסר הבסיסי של הפקודה, והרי זה מותר הפואטיות, אליבא דיעקובסון, הפורמליסטן היהודי-הרוסי הגדול. לשם דוגמא, נפנה עתה לנושא הציוד, נושא רגיש וחשוב בעולם המושגים הצבאי. ליתר דיוק, ראוי להשתמש בַּטֶרְמִינוּס-טֶכְנִיקוּס השגור בצה"ל: "ציודים". ובכן, אנו מוצאים במתקני צה"ל רבים פקודות כגון "אל תפקיר ציוד" - פקודה ישירה ללא פנייה מפורשת - כשמתחתיה או לצידה מופיעה הסיסמה "ציוד נטוש / לרס"פ דרוש!" או ואריאציות כגון "ציוד שהופקר - לסמל יוחזר!" ו"רובה מוטל - לנשָק יוּבל!" לעתים קרובות מופיעה הסיסמה הפרסומית במרכאות; זהו נוהג טיפוגרפי שהמחקר הצעיר בתחום הפואטיקה הצבאית טרם בירר כל צרכו - האם מדובר בציטוט ישיר? אם כן, מפי מי? האם הצבא מפנה את תשומת הלב למלאכותיות של הסיסמה, כלומר מעודד קריאה פואטית של הטקסט באמצעות המסמנים הללו? מוקדם לומר.

עומדת לעצמה היא תת־הסוגה של פקודות החג. בפקודות אלו מצוּוִים החיילים לקיים מצבים נפשיים מסויימים, ובכך חריגות הפקודות הללו מרוב האחרות אשר מתמקדות במעשים, כאמור לעיל. דוגמא בולטת היא הפקודה "פורים שמח / בפקודה", שכותב שורות אלו ראה מרוחה על יריעת בד גדולה בכניסה לבסיס צבאי גדול במרכז הארץ. לכאורה מדובר באיחול האזרחי המוכר, בתוספת התיבה "בפקודה", כאילו לאחר יד. אך רק אדם שמזלזל בתבונת מפקדי צה"ל יפרש זאת כך, ואני נוטה לראות כאן מסר מתוחכם ומכובד: ראשית מבורך החייל ב"פורים שמח", ואם אכן טוב עליו לבו והוא שמח בחג, הפקודה השיגה את מטרתה. אך למען החיילים שאינם שמחים בחג, ואפילו נוכח התזכורת שבהכרזה "פורים שמח" עדיין אינם חשים שמחה, למען אלו מוסיף הנוסח במפורש את תוקף הפקודה הצה"לית, וכאילו רס"ר הבסיס עצמו, הוא ושפמו, מצביעים על החייל ומורים לו לשמוח, ולא לסרב לשמוח, על כל הכרוך בסירוב פקודה בצה"ל.

בשלב זה, ראוי לתת את הדעת על פקודות מבצעיות בצה"ל. נצפה לגלות בהן, עוד יותר מבפקודות אחרות, תכליתיות, נחישות וקיצור. נעיין בפקודה המפורסמת שפתחה את מלחמת ששת־הימים, מפי הקצין הבכיר אריאל שרון. הפקודה ניתנה באלחוט, ואני מביא כאן תעתיק מדוייק של הנאמר: "נוּעַ, נוּעַ, ו... השמד כל מה שנמצא על הציר." כַּמצופה, הפקודה נפתחת ישר ולעניין, בלשון ציווי תמציתית, צלולה ודינאמית: "נוע!" מבלבלת מעט החזרה הסמוכה על אותו ציווי, ואולי היא נראית פזרנית בשעה מתוחה כזו, אך אל לנו להקל ראש במנסח הפקודה, אפילו שנאמרה בע"פ ולא הוכנה בכתב עם שלוש טיוטות, כפי שעשה אולי רס"ר הבסיס בפקודת החג לעיל. גם חוקר שטחי הן יתקשה להתעלם מן הגוון המקראי של החזרה הזו, בנוסח הניבים "נחמו נחמו עמי", "צא צא איש הדמים", ו"עלה עלה קירח"; וכל בר־דעת יסכים ודאי שהחזרה משווה, אפוא, נופך דרמטי מתאים ביותר למאורע.

קושי גדול יותר מתעורר לנוכח ו"ו החיבור התלויה אין־אונים, וההיסוס-לכאורה שמביעה ההפסקה בין אותה ו"ו לבין צורת הציווי השנייה בפקודה ("השמד"). האם מהסס נותן הפקודה לגבי הניסוח? האם הוא מהסס לגבי עצם נתינתה? ואפילו אם אינו בטוח בזה או בזה, האם נעלה על הדעת שקצין מנוסה כמו שרון יפגין את ההיסוס כלפי חוץ? ודאי שלא, אלא אם כן מדובר בהפגנה מכוונת של היסוס, כמובן. ובכן, מדוע ירצה קצין בכיר להפגין היסוס בעת מתן פקודה מבצעית משמעותית, בנקודה מכרעת כל־כך? מקום ההיסוס מצביע על תשובה סבירה: ההיסוס בא לפני הציווי "השמד"; פקודת השמדה היא פקודה כבדת־משקל, ומשקלה רובץ גם על המפקד וגם על הפקוד. בהיסוס המופגן הזה, ביקש שרון להביע מסר רגשי מורכב, שניתן אולי לנסחו בקירוב במלים כך: "איני פוקד עלכם מתוך קלות דעת. שקלתי רבות לפני שהחלטתי על אופי הפעולה הנדרשת מכם בעת התנועה על הציר, ובהכרה צלולה ומתוך שיקול דעת, אני מורה לכם להשמיד כל מה שנמצא על הציר." קריאה כזו מנמקת הטב את ההיסוס ואת הקשרו, וברור שטוב עשה שרון שבחר לדחוס את המסר בשדר קצר ורב־משמעות, שהרי את פענוחו (לעיל) קשה היה למסור ביעילות בתנאי האלחוט בשדה, ומסר שנקלט חלקית גרוע ממסר שלא נקלט כלל. כך הביע הקצין שרון את מחויבותו לטוהר הנשק - אותו ערך צה"לי נאצל - לצד יניקתו מן המקורות ובמיוחד מן המקרא, ומכאן כמובן גם החיבור לארץ־ישראל, ואת כל זאת הביע כפי שציפינו: בתכליתיות, בנחישות ובקיצור.

קצרה היריעה מלהוסיף, ולתחום חדש זה של מחקרים בפואטיקה של הפקודה בצה"ל ימָצאו, אני מקווה, חוקרים נוספים. אך לא אוכל לסיים בלי להזכיר את אחת הפקודות הידועות בתולדות צה"ל, שכאילו נתגלמו בה כל מעלות הפואטיקה הצה"לית, הלא היא הפקודה שנתן האלוף, ואולי לא נחטא אם נוסיף "המשורר", מרדכי ("מוטה") גור, בגמר כיבוש ירושלים במלחמת ששת־הימים, וזו לשונה: "סע, בן־צור, סע!" יקל על הקורא החריף ליישם את החלוקה שהצעתי במאמר צנוע זה: מדובר בפקודה ישירה עם פנייה מפורשת, ללא הנמקה, ועם חזרה על הציווי. לכאורה, הכרנו את המאפיינים הללו, וזו פקודה פשוטה ביותר. ואולם, הקורא העירני ודאי כבר עמד על כוונתו הנשגבת של האלוף: ראשית, הפקודה נסמכת על המקרא - וכפי שכבר ראינו, זה מאפיין מובהק של פקודות צה"ליות מדרג גבוה - בשימושו הפשוט והאלגנטי במבנה התקבולת המקראי. גם הציווי עצמו רומז בבירור לפרק מהותי וסמלי בתולדות עמנו: "ויסעו ויחנו בני־ישראל". אך הפניה, התמימה לכאורה, היא נזר היִּפְעָה של פקודה דרמטית זו. הבה ניזכר בהקשר: הקרב על ירושלים הוכרע, ומוטה גור פונה אל נהגו, מרדכי בן־צור, בן המושבה הגלילית יבנאל, ופוקד עליו לנסוע. על־אף שאין ספק שגור ובן־צור פנו זה אל זה בשמם הפרטי בשיחה רגילה, בוחר גור לנקוב בשם משפחתו, ומדגיש בכך את משמעותה הסמלית: "צור" הוא כמובן אלוהי ישראל, אשר מופיע בשם זה במגילת העצמאות, והשם "בן־צור" מסמל בעצם את כולנו, היהודים המנצחים בסיעתא דשמיא בקרב על בירתנו הקדושה. צור (אמנם בחולם) הוא גם שמה של אבן חדה ששימשה ליצירת כלי־נשק מקדמת דנא, וגם בכך יש סמליות, שהרי "בן־צור" הוא תיאור מדוייק של היהודי החדש, הארצישראלי, החד והקשה כחלמיש, שעומד של שלו בכוח הזרוע, ואינו נכלם לפני הגויים. שורו, הביטו וראו, אפוא, כמה און ועלומים, מסורת ושורשיות, פיוט ומליצה, השכיל הפייטן-האלוף לדחוס בפקודתו האלמותית ברגע ההיסטורי ההוא.

אני מקווה שהראיתי, לכל הפחות, שהפואטיקה של הפקודה הצה"לית היא תחום מחקר פורה ומלהיב, ובטוחני שחוקרים צעירים אשר, אם מותר להביע משאלה, ימשיכו לחקור ולדלות את מכמני הפקודה העברית, ירימו תרומה נוספת לחיזוק שדה המחקר הצעיר הזה, הפואטיקה הצבאית הכללית. בחיבורי זה צעדתי בעקבות מחקרים פורצי דרך, שמתוכם אמנה רק שלושה-ארבעה: "מדים ומיגדר: מאבק מינים במלחמה" מאת ד"ר מ"ז תומרת, "טמבל לקופיקו: הדיאלקטיקה של הביגוד הצה"לי" מאת פרופ' ד"כ אנות, וכמובן, המונוגרפיה המבריקה "משמעת ומלנכוליה: פרויד כרס"פ" , מאת רנ"ג רחמים חג'בי.

בהצדעה,
אסף ברטוב.