Asaf Bartov (ijon) wrote,
Asaf Bartov
ijon

  • Mood:
  • Music:

Hebrew Language Reforms

A comment regarding the argument du jour about the Hebrew language reform (as reported diligently by gaal):
הצעתו של ד"ר מרדכי מישורי אינה עולה מתוך איזה רצון להוריש את העברית, אלא מתוך תחושת אחריות לניתוק הגובר בין העברית התקנית לבין דובריה הילידיים. מישורי, אפוא, רואה לנגד עיניו בעיה, וחש חובה לטפל בה. הדרך שנראית לו לטפל בה היא רפורמה אורתוגרפית, ובהכרח גם מורפולוגית.

יוסי שריד, חובב ידוע של שפת עבר, מוקיע את התכנית כמתנשאת, ומזהיר מפני התדרדרות לכדי תת-שפה מעורבת ובלולה, כמו הפידג'ן אינגליש. אך שריד מתעלם לחלוטין מן הבעיה שמישורי מבקש לפתור. שריד לא לוקח אחריות על הבעיה, ולא מציע פתרון חלופי. הוא מייצג עמדה שמאמינה ביכולת הדוברים הילידיים לרכוש שליטה בשפה התקנית, ודי לו באמונה הזו. הוא מתעלם מן העובדה הגלוייה שרוב הדוברים הילידיים אינם רוכשים שליטה בשפה התקנית, אלא רק בשפה המדוברת על כל שיבושי ההגייה, הכתיב, הצורה, והתחביר שלה.

האמונה של שריד נפלאה, ואף אני מחזיק בה: הם יכולים. אך מה נעשה, אני ושריד, לנוכח העובדה שעל אף יכולתם המשוערת, רוב האנשים מחזיקים בשפה קלוקלת מבלי שיהא להם שמץ שאיפה לתקנה? אני, בכל אופן, גורס "אין לא יכול, יש לא רוצה" -- ואם אנשים לא רוצים להשקיע את המאמץ הנדרש להבין את שפתנו (המסובכת, יש להודות), והם הרוב המוחלט, הרי שאנו ניצבים מול בעיה: השפה המדוברת בפי הרוב הולכת ומתרחקת מן השפה התקנית, ויש לכך מגוון השלכות שליליות. זו הבעיה שמישורי מנסה לפתור, בדרכו, ושריד אינו מתייחס אליה: הוא מסתפק בקביעה שהם יכולים ומתעלם מן העובדה שהם לא רוצים.

ניתן להעלות על הדעת גם פתרונות אחרים משל מישורי, שמציע לצמצם את הפער על-ידי קירוב השפה התקנית למדוברת באופן מלאכותי. פתרון נוסף הוא למסד את עצם הפער, כלומר להודות בקיומה של שפה תקנית, ולהמשיך לעודד את הדבקות בה בכתב ובהזדמנויות רשמיות, לעומת שפה מדוברת, שדקדוקה וצורותיה שונים. אין זה חריג כל-כך בעולם: שפות רבות מחולקות ללשון דיבור ולשון ספרותית, ודוגמה מופתית לכך היא השפה האחות, הערבית.

פתרון אחר הוא ליזום רפורמה הפוכה לזו של מישורי, היינו רפורמת דיבור, כלומר להקדיש מאמצים גדולים ויעילים יותר להנחלת השפה התקנית להמונים. על יוזמה כזו יוטל להתמודד עם ה"לא רוצים" שהזכרתי: יהא עליה להאהיב את השפה התקנית, את עושר העברית ואת יפעתה, על ההמונים, ולא מתוך פרסקריפטיביזם מתנשא, אלא מתוך הראָיה של היתרונות בהבנה ובכושר הביטוי שמקנה השליטה בשפה התקנית. לדעתי, זה הפתרון הרצוי ביותר, אידאלית, אך הוא גם הקשה ביותר, ובעצם מסופקני אם ייתכן בכלל, באקלים התרבותי השורר בארצנו.

אז מה אני אומר? אינני יודע. לי אין פתרון מעשי, בינתיים. פתרונו של מישורי נראה לי חלקי, ונזקו יעלה על תועלתו, אני חושש, ולכן אני מעדיף שלא יופעל, לעת עתה. חזון הבלהות של שריד אולי מוגזם, אך אני בהחלט חושש מהתדרדרות ניכרת ברמת העברית הכתובה בעקבות הרפורמה. מצד שני, אינני פוסל את פתרונו של מישורי בזעקות חמס על כבודה הנגזל של השפה העברית. הבעיה היא בעיה תרבותית, ובעיות תרבותיות אין פותרים בכוח.

בעמקי לבי, אני פסימי. רוב רובם של דוברי העברית אדישים ללשונם, אינם מתעניינים במורשתה ובמכמניה, ואינם רגישים לייחודה; אינני רואה דבר שיכול לשנות מגמה זו. אף על פי כן, כאוהב שפת עבר בעצמי, אמשיך ללומדה, לאהוב אותה, להאיר אותה לאחרים, ואשמש בכך, אולי, נר מול האפלה.
Subscribe
  • Post a new comment

    Error

    default userpic

    Your reply will be screened

    Your IP address will be recorded 

    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 14 comments