במוסף החג של "ידיעות אחרונות", מצאתי רשימה על דמותו של משה מן המקרא, מאת "חביבה פדיה / משוררת ופרופסור למיסטיקה יהודית". הרשימה נפתחת במשפט "התודעה הקבלית זיהתה לעתים את דמותו של משה עם דמותו של המשיח." בהמשך, מופיעה הפסקה המאלפת הבאה:

משה היה לאישיות המבטאת את המצב העובּרי, שהוא החביון הנצחי, או לחילופין הושווה לעוּבּר אשר עיבורו חוצה את כל תולדות העם היהודי. בכל דור ודור מתגלגל ה'ניצוץ' של משה ומתגלם בצדיק אחד ויחיד בדורו; התנוצצות המשיח של הדור, הנושא את חולי הדור ומכפר עליו, ממש כפי שמשה נשא בעוון העם. בהיותו חשוף למגע הקדושה האלוהית ומחויב לנתינה הארצית -- משה הוא גם 'שמה' מלשון 'שממה', כמו שהתנבא ישעיהו על עבד השם, שהוא מושחת ונבזה. וכמו המשיח, הוא נמצא 'שם' ולא פה. וכמו עבד השם הנאנק באילמותו תחת האלימות הרודה בכל -- משה היה כבד-פה. הוא לא חש לדבר. הדיבור העיק עליו. והוא הרי היה שמור בינקותו בתיבה, ו'תיבה' בעברית היא גם מלה. הוא משול היה לרוח ולא לצורה.

ואני שואל: צדיק ש"נושא את חולי הדור ומכפר עליו"? הלו, יהודים פה? האם זו באמת השפעה נוצרית גרידא, או שיש לרעיון העיוועים הזה מקור גם בכתבים טרום-נוצריים?

ואשר ללהטוטי הקבלה בשמו של משה ובמדרשי שם מגוחכים, הריני להצטרף לרוח החג הנוצרית כלשהו שאחזה בפדיה ובמקובלים שלה, ואף לסכן עצמי במכת ברק, ולטעון שמשה הוא לא אחר מאשר אלהים בכבודו ובעצמו, ה' צבאות וכו'. לא מאמינים? הרי הדברים ברורים וגלויים, וכל תינוק יכול לראות שאפילו לא התאמצו להסתיר את היות משה בן-אלהים ואלהים-בעצמו, בדומה לישוע הגלילי, שהרי משה הוא היפוך פשוט של "השם".

ורק מציק לי עוד דבר. פרופ' פדיה זו -- האם היא חוקרת קבלה או מקובלת? האם היא חוקרת את משנתה המיסטית של קבוצה מסוימת, או משתתפת בכת? היא מביאה דברים בשם "הקבלה", אך מדבריה, שאינם מסויגים בשום צורה (ר' לעיל, ובמיוחד השימוש החופשי בקביעות שמניות ללא סייגים, כגון "משה הוא גם 'שמה'"), נראה שהיא תופסת אותם כדברי טעם, בעלי ערך אובייקטיבי כלשהו. ונניח לכך שמלומדת כמותה לא מוצאת פגם באנכרוניזם שבטענה לגבי המלה "תיבה", אשר קיבלה משמעות של "מלה" רק בתלמוד, ולא במקרא. אתמהה.