Asaf Bartov (ijon) wrote,
Asaf Bartov
ijon

  • Music:

Camereport, part 2

עוד התרשמות מהצגה בתיאטרון הקאמרי:

המפיקים (מאת מל ברוקס)

את הסרט הישן של ברוקס ראיתי צעיר מדי (שאלתי אותו בספרית וידאו בשנות השמונים, מתוך ציפיה למשהו בסגנון "אוכפים לוהטים" (כתרגום הקלוקל המקובל ל-Blazing Saddles), וכמובן שפספסתי את רוב ההומור.

בכל אופן, הליהוק של בר-אבא ושל גורנשטיין הספיקו כדי לענין אותי לנסות את ההפקה הישראלית של העיבוד החדש של ברוקס לצורת מחזמר בסגנון ברודווי, ולוּ כדי לבחון את הדעה הקדומה שבה החזקתי, לאמור: ישראלים לא יודעים לעשות מחזות זמר. אולי בעצם לא יכולים יהא מדויק יותר, כלומר זה לא באשמתם.

ובכן, שילמתי את התוספת מעבר למחיר המנוי (50 ש"ח נוספים לאדם; לכאורה מוצדק בשל ריבוי הצוות -- רקדנים, נגנים וכו', אבל בעצם סקנדל: הרי איני מקבל הנחה ממחיר המנוי על הצגה קאמרית-באמת, בת שניים או שלושה שחקנים, לעומת כמות שחקנים ממוצעת יותר, נכון?), וקיויתי שלא תהיה זוועה.

לא היתה זוועה. ברוקס מצחיק, גורנשטיין ובר-אבא הם כשרונות קומיים מוכחים, והשטיקים עובדים. דרור קרן, שהקסים אותי לגמרי כליידנטל ("קבלו ליידנטל צנוע זה...") ב"יעקבי וליידנטל" של חנוך לוין, שיחק נהדר את ליאו בלום (כן, רמיזה ליוליסס, כמובן), והפגין שוב תזמון קומי מצוין והומור ויזואלי מוצלח.

כל זה היה מספיק, לוּ היה מדובר בקומדיה רגילה; ואולם, במחזמר עסקינן, וכאן הובהר ההבדל בין זמר (גורנשטיין) לשאינו-זמר (בר-אבא ורוב השאר), בין רקדנים (מיעוט המשתתפים) לבין שאינם רקדנים (רוב המשתתפים), לגודל האכזבה.

כן, היו בחורות-מקהלה שהרימו רגליים, היו נוּמֵרים עם כוריאוגרפית מחזמר אופיינית, אבל הכל היה מגושם ולפעמים אפילו חובבני. המוסיקה, למשל, על אף שנוגנה במקצועיות, היתה רמה יותר מהשירה כמעט בכל הקטעים, כך שהיה קשה להבין את הנאמר, וכך היה פחות משעשע.

רוב בחורות המקהלה לא היו עוברות אודישן לחוג באלט, שלא לדבר על להקה מקצועית או אפילו תיאטרון מתיאטראות ברודווי. כמעט לאף אחת לא היתה התכונה האופיינית לבחורות מקהלה במיוזיקלס אמריקאיים -- מתיקות, חומד, קלילות; כולן תפקדו באחד משני האופנים: או ריכוז מדוד בביצוע התנועות ושירת-הרקע, או ענטוז ותנועה בסגנון מופקר וחסר-חן. נדמה לי שחלק מהותי מהקסם (המסוים מאוד, שאינו מלהיב כל אחד, ואינו מלהיב אותי במיוחד) של בחורות המקהלה הוא השילוב של לבוש חשוף וריקוד מעורר-חושים עם ההבעה התמימה, המשְׂחקית, השובבה, אך שאינה מפתה-במודע ואינה משדרת רעב מיני, שהן מצליחות לעטות על עצמן. בקיצור, ובפישוט-מסוים, חן של נערוֹת במובן המיושן, שפונה אל הדמיון הגברי ואל דימוי הנערה הבשלה אך הבלתי-מנוסה, הלא-דומיננטית, שכה מסעיר את רוב הגברים. נדמה לי שמעטות הישראליות שיכולות לשדר את הקסם הזה תוך ריקוד על במה בימינו, ואני לא בטוח שזה דבר רע.

ובעצם, אולי זה לא הוגן: הרי לא ראיתי אף מחזמר אמריקאי על במה, וכל מה שאני יודע על הז'אנר מבוסס על סרטי מחזמר, נוסח "שיר אשיר בגשם" או סרטים מסוימים של דני קיי. ויש להניח שלא כל נערות המקהלה בכל תיאטראות ברודווי מתנועעות בחן של ג'ינג'ר רוג'רס או ורה-אלן; יש להניח גם שבליהוק סרט מצליחים לגייס כשרונות טובים יותר מאשר הפקה תיאטרלית שעולה ערב-ערב. אז אולי הרמה של ההפקה של הקאמרי דומה לזו של תיאטרון שולי בברודווי, מי יודע.

דבר נוסף שאכזב אותי בהפקה הזו היה הדגש המוגזם על סטריאוטיפים הומוסקסואליים, כפי שגולמו בידי עידן אלתרמן ומי ששיחק את רוג'ר הבמאי (ארור אתר הקאמרי עם רשימת השחקנים האלפביתית שלו -- איך אפשר לדעת מי זה מי פרט להצלבה מייגעת עם הצגות אחרות שראיתי? בכל אופן, את מי ששיחק את רוג'ר ראיתי גם בהפקת הקאמרי של "רווקים ורווקות" של חנוך לוין, שם גילם תפקיד קומי בכשרון רב). ברור שקומדיה משתמשת בסטריאוטיפים, ברור שזה כלי בסיסי של הומור; אבל יש שימוש סביר ויש שימוש מוגזם. אלתרמן סחט תרועות צחוק מהקהל ב"הליכת-הומו" מוגזמת עד גיחוך, בגינונים קלישאיים וכו', תוך ויתור מוחלט על חיקוי סביר, אפילו של דמות חריגה. יכול להיות שגם בהפקה האמריקנית זו נקודה חלשה, אבל בזו הישראלית היתה הגזמה בעיני.

אגב, עושה רושם שבר-אבא הולך ומאבד את קולו; מאז ומעולם הוא דיבר תוך שימוש באותו קול גבוה וצרוד הזכור לטוב מקטעי "יאצק" ב"זהו זה" וכו', אך התרשמתי שיש לו פחות שליטה בקול בימינו, והוא הופך צרחני וצרוד יותר בכל פעם שהוא מרים את קולו. לא נורא, אבל חבל. אני זוכר אותו בעל שליטה רבה בהרבה בהפקת "החייל האמיץ שוייק" בתיאטרון "הבימה" לפני כעשר שנים.

עוד אגב, אני די בטוח שמי ששיחקה את אוּלה השוודית (נדמה לי שזו הילה עופר) למדה הכל מניקול קידמן ב"מולאן רוּז'"; רואים את זה במיוחד בנוּמר הסולו שלה במשרד של ביאליסטוק ובלום. אני אומר את זה לזכותה, והיא למדה היטב.

מיותר לציין שכצפוי, גם כאן היתה תופעת ה"ציצים", שעליה דיברתי קודם, אם כי במחזמר זה בוודאי צורם פחות מאשר במחזה רגיל.

לסיכום: אפשר ללכת, אם מאוד אוהבים מחזות זמר או מל ברוקס, אבל לא לצפות לרמה של ברודווי (הקולנועית, לפחות).
Subscribe
  • Post a new comment

    Error

    default userpic

    Your reply will be screened

    Your IP address will be recorded 

    When you submit the form an invisible reCAPTCHA check will be performed.
    You must follow the Privacy Policy and Google Terms of use.
  • 8 comments