שני אירועים שקשורים ליחס מצד המעביד, שניהם אירעו לי הבוקר:
רקע: המעסיק שלי "משאיל" אותי לתקופה ארוכה לחברה מסוימת; אותה חברה מתייחסת אלי כאל שאר עובדיה, כלומר כוללת אותי בדיוורים ובפעילויות לעובדים.
1. הגעתי הבוקר למשרדי אותה חברה, עבורה אני עובד זה כשנה, וגיליתי שמונח על שולחני צִבְעוֹנִי אדום, עטוף בצלופן, ועליו פתק קטן לאמור: "נפלא שאנחנו משפחה". כך!
2. בדרך למשרדי אותה חברה, עצרתי גם במשרדי המעסיק שלי, כדי למסור איזה טופס; אחת המזכירוֹת פנתה אלי וביקשה לשוחח איתי בארבע עיניים. היא סיפרה על עובד ותיק מאוד בחברה (שמעולם לא פגשתי, על אף שגם אני ותיק), שחרב עליו עולמו: אשתו מתה בעת לידתה את ילדם הששי (כל ילדיו עדיין קטינים). היא סיפרה שהחברה תספק לו הארכה בתשלום לחופשת הלידה, תעלה את משכורתו, ובנוסף מבקשת מעובדים שמעוניינים בכך (בלי לחץ) לתרום באמצעות ניכוי יום חופשה בתשלום -- ערך יום החופשה יועבר לאותו עובד. אספו כך כבר למעלה מ-100,000 ש"ח עבורו.
חשבתי לי -- הנה ההבדל בין רטוריקה בזויה לבין נדיבות ואחווה.
ודוק: גם המעביד שלי עצמו נוהג להכריז חדשות לבקרים ש"אנחנו משפחה", והמלה הארורה הזו מופיעה שוב ושוב בפרסומים מזן ה"מכתב לעובד" או "הזמנה להרמת כוסית לראש-השנה". וסביר מאוד שגם החברה שעבורה אני עובד, זו מסעיף 1, היתה נחלצת כך לעזרת עובד שלה בעת צרה.
איני אומר שחברה א' טובה מחברה ב'; אני אומר שהנוהג הזה, של ארגונים מסחריים בעידן הקפיטליסטי, להכריז על עצמם כמשפחה, הוא אנטי-אנושי, בזוי, ופסול מעיקרו, ובד"כ כל עניינו לטשטש יחסי ניצול בין המעביד לעובד, או לטשטש את הגבולות בין חיי הפרט הריבוניים לבין חייו כמשרת בתשלום של אינטרס מסחרי. ושלעומת זאת, אפשר לפעול באנושיות ובסולידאריות כלפי קולגות (וכלפי כל זולת) בלי להזדקק להכרזות צעקניות על היותנו "משפחה".
אוף, איזו פתיחה מדכדכת ליום עבודה.
רקע: המעסיק שלי "משאיל" אותי לתקופה ארוכה לחברה מסוימת; אותה חברה מתייחסת אלי כאל שאר עובדיה, כלומר כוללת אותי בדיוורים ובפעילויות לעובדים.
1. הגעתי הבוקר למשרדי אותה חברה, עבורה אני עובד זה כשנה, וגיליתי שמונח על שולחני צִבְעוֹנִי אדום, עטוף בצלופן, ועליו פתק קטן לאמור: "נפלא שאנחנו משפחה". כך!
2. בדרך למשרדי אותה חברה, עצרתי גם במשרדי המעסיק שלי, כדי למסור איזה טופס; אחת המזכירוֹת פנתה אלי וביקשה לשוחח איתי בארבע עיניים. היא סיפרה על עובד ותיק מאוד בחברה (שמעולם לא פגשתי, על אף שגם אני ותיק), שחרב עליו עולמו: אשתו מתה בעת לידתה את ילדם הששי (כל ילדיו עדיין קטינים). היא סיפרה שהחברה תספק לו הארכה בתשלום לחופשת הלידה, תעלה את משכורתו, ובנוסף מבקשת מעובדים שמעוניינים בכך (בלי לחץ) לתרום באמצעות ניכוי יום חופשה בתשלום -- ערך יום החופשה יועבר לאותו עובד. אספו כך כבר למעלה מ-100,000 ש"ח עבורו.
חשבתי לי -- הנה ההבדל בין רטוריקה בזויה לבין נדיבות ואחווה.
ודוק: גם המעביד שלי עצמו נוהג להכריז חדשות לבקרים ש"אנחנו משפחה", והמלה הארורה הזו מופיעה שוב ושוב בפרסומים מזן ה"מכתב לעובד" או "הזמנה להרמת כוסית לראש-השנה". וסביר מאוד שגם החברה שעבורה אני עובד, זו מסעיף 1, היתה נחלצת כך לעזרת עובד שלה בעת צרה.
איני אומר שחברה א' טובה מחברה ב'; אני אומר שהנוהג הזה, של ארגונים מסחריים בעידן הקפיטליסטי, להכריז על עצמם כמשפחה, הוא אנטי-אנושי, בזוי, ופסול מעיקרו, ובד"כ כל עניינו לטשטש יחסי ניצול בין המעביד לעובד, או לטשטש את הגבולות בין חיי הפרט הריבוניים לבין חייו כמשרת בתשלום של אינטרס מסחרי. ושלעומת זאת, אפשר לפעול באנושיות ובסולידאריות כלפי קולגות (וכלפי כל זולת) בלי להזדקק להכרזות צעקניות על היותנו "משפחה".
אוף, איזו פתיחה מדכדכת ליום עבודה.