חנות הספרים של איתמר לוי מציעה עלון למנויים, שלעתים אני מספיק לקרוא. העלון מוצלח מאוד, בעיני, ויש בו תמהיל טוב של המלצות על ספרים ישנים, זרקור על ספר או יוצר או אירוע מן העבר, והצד השיווקי שבו לא מעליב ולא מוגזם.
באחד מהגליונות שהזדמן לי לקרוא, הוזכר סופר בשם אביגדור דגן, ונקשרו כתרים לספרו בינת השכוי. משום מה, רכשתי בעקבות ההמלצה דווקא ספר אחר שחיבר דגן, עם אחיו גבריאל דגן, בשם השען מסמטת המזלות. כל זה קרה בסוף שנת 2007.
ובכן באחד האמשים, תקף אותי החשק לקחת ליד ספר קריאה חדש, על אף שאני באמצע קריאת כמה אחרים, ומיד שוטטו עיני על המדפים הסמוכים. הייתי בחדר העבודה, שבו נמצאת "הספריה הלימודית" שלי, ואין בה ספרי קריאה. אף על פי כן, נחו עיני על אריזת חבילה ובה שלושה ספרים שרכשתי זה מכבר מחנות הספרים של איתמר. שלפתי מתוכה את "השען" והתחלתי לקרוא.
כדרכי, עיינתי בכל פרטי ההוצאה וכו', וגיליתי להפתעתי שהספר מתורגם מאנגלית. דומה שאביגדור דגן כתב בעיקר בשפת אימו, צ'כית, כך שככל הנראה מדובר בכלל בתרגום מכלי שני. זה בדרך כלל מבשר רעות, אך להפתעתי, התרגום נהדר -- קודם כל, הוא עברי, כלומר תחבירו עברי, אוצר הניבים שלו עברי, ואלמלא ידעתי זאת מראש, לא הייתי חושד שהספר מתורגם. זה סימנו של תרגום טוב. מעבר לכך, התרגום קולח, אמין, ואני מציין לשבח את המתרגם, עפר גיא (שבשמו טרם נתקלתי עד לספר זה, והסתקרנתי מספיק כדי לטרוח ולחפש תרגומים אחרים שלו בקטלוג בית הספרים הלאומי, אך דומה שזה הספר היחיד שתרגם -- לחילופין, אולי מדובר בשם עט).
הספר מחזיק כ-150 עמודים, ומספר בחן רב על כמה ימים בחייו של ויקטור בלום, הוא השען מסמטת המזלות ביפו העתיקה, והדמויות הססגוניות שסביבו. על אף שהשתמשתי בצירוף "דמויות ססגוניות", הספר לא חוטא בפולקלוריזם וולגארי, ונהניתי מכל תיאור וכל פסקה. הטיפוסים חיים מאוד, המסירה חסכונית ולא מתיַפיפת, והאחים דגן משכילים אף לשלב בעלילה הראשית כמה צימוקי-עלילה משניים ויפים. ניכר שהמחברים אוהבי-אדם, ומן הטקסט נושבת רוח מרעננת של אמונה באדם ובחיים, בלי שמץ נאיביות.
שוב ושוב במהלך הקריאה התפעלתי מרהיטות הניסוח, מכמה נעים לקרוא את העברית הזו; כל-כך נדיר למצוא עברית כזו, לא כל שכן עברית מתורגמת כזו, בפרוזה שרואה אור בשנים האחרונות (לא שקראתי הרבה ממנה, אבל דפדפתי פה ושם, וקראתי הרבה ציטוטים בתוך ביקורות ספרים). לעזאזל, זה לא חייב היה להיעלם! תהא אשר תהא העברית בפי הדובר הממוצע, או הנוער, או חברי הכנסת, עדיין לא מוגזם לבקש -- לצפות, לדרוש! -- שסופרים, עורכים, מתרגמים, ומגיהים עדיין ידעו לנסח עברית רהוטה ועברית. אינני מבקש אפס שגיאות לשון, או היצמדות עיוורת לכללי האקדמיה -- דרושה כאן רק אוזן עברית, אוזן שמתאווה לשמוע רק תחביר עברי, ודוחה בטבעיות "עברית תרגומית", וניבים קלוקלים. אוזן כזו היתה פעם במקומותינו למושכים בעפרון ובעט האדום; זילות נוראה ביחס למלה הכתובה וזלזול קפיטליסטי מנוול בקורא הסביל, השוקט על שמריו, הם שהביאו לנו את היבול הבאוש הזה. נו די, במקום להתלונן בעלמא, אתחיל להאכיל את מזיחים קדימה של האנשים המוכשרים שמשום מה מתעקשים לבחור כינויים לא נוחים.
בחזרה לעניננו: אני ממליץ בחום על הספר -- קריאה של ערב אחד -- והוא שווה את המאמץ שודאי יידרש למוצאו בחנות ספרים משומשים. כמובן, אשמח להשאיל את העותק שלי.
באחד מהגליונות שהזדמן לי לקרוא, הוזכר סופר בשם אביגדור דגן, ונקשרו כתרים לספרו בינת השכוי. משום מה, רכשתי בעקבות ההמלצה דווקא ספר אחר שחיבר דגן, עם אחיו גבריאל דגן, בשם השען מסמטת המזלות. כל זה קרה בסוף שנת 2007.
ובכן באחד האמשים, תקף אותי החשק לקחת ליד ספר קריאה חדש, על אף שאני באמצע קריאת כמה אחרים, ומיד שוטטו עיני על המדפים הסמוכים. הייתי בחדר העבודה, שבו נמצאת "הספריה הלימודית" שלי, ואין בה ספרי קריאה. אף על פי כן, נחו עיני על אריזת חבילה ובה שלושה ספרים שרכשתי זה מכבר מחנות הספרים של איתמר. שלפתי מתוכה את "השען" והתחלתי לקרוא.
כדרכי, עיינתי בכל פרטי ההוצאה וכו', וגיליתי להפתעתי שהספר מתורגם מאנגלית. דומה שאביגדור דגן כתב בעיקר בשפת אימו, צ'כית, כך שככל הנראה מדובר בכלל בתרגום מכלי שני. זה בדרך כלל מבשר רעות, אך להפתעתי, התרגום נהדר -- קודם כל, הוא עברי, כלומר תחבירו עברי, אוצר הניבים שלו עברי, ואלמלא ידעתי זאת מראש, לא הייתי חושד שהספר מתורגם. זה סימנו של תרגום טוב. מעבר לכך, התרגום קולח, אמין, ואני מציין לשבח את המתרגם, עפר גיא (שבשמו טרם נתקלתי עד לספר זה, והסתקרנתי מספיק כדי לטרוח ולחפש תרגומים אחרים שלו בקטלוג בית הספרים הלאומי, אך דומה שזה הספר היחיד שתרגם -- לחילופין, אולי מדובר בשם עט).
הספר מחזיק כ-150 עמודים, ומספר בחן רב על כמה ימים בחייו של ויקטור בלום, הוא השען מסמטת המזלות ביפו העתיקה, והדמויות הססגוניות שסביבו. על אף שהשתמשתי בצירוף "דמויות ססגוניות", הספר לא חוטא בפולקלוריזם וולגארי, ונהניתי מכל תיאור וכל פסקה. הטיפוסים חיים מאוד, המסירה חסכונית ולא מתיַפיפת, והאחים דגן משכילים אף לשלב בעלילה הראשית כמה צימוקי-עלילה משניים ויפים. ניכר שהמחברים אוהבי-אדם, ומן הטקסט נושבת רוח מרעננת של אמונה באדם ובחיים, בלי שמץ נאיביות.
שוב ושוב במהלך הקריאה התפעלתי מרהיטות הניסוח, מכמה נעים לקרוא את העברית הזו; כל-כך נדיר למצוא עברית כזו, לא כל שכן עברית מתורגמת כזו, בפרוזה שרואה אור בשנים האחרונות (לא שקראתי הרבה ממנה, אבל דפדפתי פה ושם, וקראתי הרבה ציטוטים בתוך ביקורות ספרים). לעזאזל, זה לא חייב היה להיעלם! תהא אשר תהא העברית בפי הדובר הממוצע, או הנוער, או חברי הכנסת, עדיין לא מוגזם לבקש -- לצפות, לדרוש! -- שסופרים, עורכים, מתרגמים, ומגיהים עדיין ידעו לנסח עברית רהוטה ועברית. אינני מבקש אפס שגיאות לשון, או היצמדות עיוורת לכללי האקדמיה -- דרושה כאן רק אוזן עברית, אוזן שמתאווה לשמוע רק תחביר עברי, ודוחה בטבעיות "עברית תרגומית", וניבים קלוקלים. אוזן כזו היתה פעם במקומותינו למושכים בעפרון ובעט האדום; זילות נוראה ביחס למלה הכתובה וזלזול קפיטליסטי מנוול בקורא הסביל, השוקט על שמריו, הם שהביאו לנו את היבול הבאוש הזה. נו די, במקום להתלונן בעלמא, אתחיל להאכיל את מזיחים קדימה של האנשים המוכשרים שמשום מה מתעקשים לבחור כינויים לא נוחים.
בחזרה לעניננו: אני ממליץ בחום על הספר -- קריאה של ערב אחד -- והוא שווה את המאמץ שודאי יידרש למוצאו בחנות ספרים משומשים. כמובן, אשמח להשאיל את העותק שלי.