27/03/2003
במוסף "הארץ" מהיום (27.03.2003) התפרסמה כתבה בשם "לא מבינים עברית", שעוסקת במצב הוראת הלשון העברית במערכת החינוך הישראלית1. בחודש שקדם לה נדון בהרחבה מסוימת גם מצב הוראת המתמטיקה במערכת החינוך, והדברים דומים: בשני התחומים יש התפכחות מאוחרת (וחבל על כל שנתון!) משיטות הוראה שנחשבו חדשניות ומבטיחות, ושכשלו במבחן התוצאה: ילידי שנות השמונים גדלים בבוּרוּת משוועת, שפתם דלה ומתדלדלת, ואם כישוריהם בהבנת הנקרא ובניסוח משפטים בסיסיים אינם נראים מזעזעים לגמרי, הרי זה משום שסרגל הדרישות מעודכן מדי כמה שנים, בכיוון מטה.
כמו בפרקים הקודמים (דומה ש"הארץ" עורך סדרת כתבות על מצב ההוראה במערכת החינוך הישראלית; לשתיים הנזכרות לעיל קדמה גם כתבה עגומה על מצב הוראת התנ"ך), גם כתבה זו נקטה בהבאת סדרה של מומחים המביעים את דעתם על המצב, מן האקדמיה ללשון העברית, מן הממסד האקדמי, ומקרב המורים והעוסקים בלשון. דווקא פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית (ולא "האקדמיה העברית ללשון" כפי שנכתב בכתבה), נמנע מלקונן על המצב בלשון דרמטית, והזכיר שהוא וחבריו אינם "רבנות" אלא גוף שעיקר עניינו מחקר הלשון העברית, העוסק בין היתר בניסוח גרסה תקנית ללשון.
הכיוון הבולט בפתרונות שהוזכרו בכתבה הוא הפחתת משקל הוראת הדקדוק בלימודי העברית, והגברת משקל הקריאה בספרות עברית קלאסית (ביאליק, שלונסקי, יהודה הלוי, ואחרים הוזכרו בכתבה) ובמקורות היהודיים הקדומים, שהם מעיינות העברית שזורמים, גם אם רק בקילוח דק במשך תקופות ארוכות, עד לים השפה השגורה בפינו היום. לעניות דעתי, הכיוון נכון, ויש בו כדי להפיח יותר ענין וחשק בקרב התלמידים, אשר להוותם נאלצים ללמוד במערכת החינוך הישראלית בלית ברירה.
אך לפחות שניים מהמצוטטים בכתבה התבטאו באופן מקומם ולא-הגון לדעתי: אפרים סידון, כותב מוּכּר ורב-פעלים, מצוטט בכתבה לאמור: "מי אמר שצריך ללמוד את כל הכללים והחוקים? אני כותב המון, ובעברית די טובה, אבל אני לא יודע לנקד ולא להטות פעלים יוצאים מהכלל ואם יבקשו ממני לחפש שורשים, אני לא אצליח." נדמה לי שכל מי שקרא יותר מפעם אחת משהו מכתביו של סידון יפקפק באמירתו על שורשים. נכון, אולי קל להתבלבל בזיהוי גזרת ע"ו (שיוך מלה לשורש מ.ו.צ או מ.צ.צ, למשל), וזה בהחלט עלול לקרות גם לאדם השולט היטב בשפת אמו, כמו סידון, אבל עוד רחוקה הדרך מהאמירה הבלתי-מסויגת "אם יבקשו ממני לחפש שורשים, אני לא אצליח". אינני יודע מדוע ראה סידון לנכון לומר דבר כזה, אך ריח מיתמם עולה באפי, והרי מה קל יותר מלהתנער מכללי הדקדוק, שלעולם ייראו "יבשים" ונוקדניים, ולשמור על תדמית היוצר שאינו מכיר את הכללים ו"הולך לו" בכל זאת?
הכתבה מצטטת גם את ד"ר מיכל אפרת, חוקרת לשון באוניברסיטה חיפה. ראשית, נדמה שאינה מעורה, בלשון המעטה, בנעשה בבתי הספר: "מערכת החינוך [...] מלמדת היום באותן שיטות שבהן לימדו המורים שלי. [...] בשביל 'דנה קמה' הילד לא צריך מורה, את זה הוא יודע לבד ולא מענין אותו אם יש דגש או אין." והרי הצירוף הנודע "דנה קמה" מוּכר מאותה שיטה ותיקה שהוחלפה לפני שנים על-ידי שיטת "הקריאה כמכלול", בה לא מלמדים את "דנה קמה" (המדגימה את תנועת a ועורכת היכרות עם הקמץ, ועוד רחוקה הדרך לדיון בדגשים) אלא זיהוי/ניחוש מלים שלמות במקום קריאת אותיות ותנועות וזיהוי הברות.
שנית, ממשיכה ד"ר אפרת ואומרת: "בגלל השעמום הזה נוצרה הסטיגמה שילדים שונאים לשון. אני אישית במחקר הלשון עוסקת בחידושי לשון, מעולם לא עסקתי בגזרות ולא בנושא-נשוא, זה נורא משעמם אותי אז לא פלא שזה משעמם את הילדים." לא אתקן לד"ר אפרת את הפיסוק ואת אי-הפרדת המשפטים, אך הצהרתה על עיסוקה מפליאה אותי. האומנם ייתכן שבשנותיה כחוקרת חידושי לשון לא עסקה בגזרות? וכי אפשר כלל לעסוק בחידושי לשון מבלי להידרש לסוגיות של שורשים, גזרות ומשקלים, כלומר לתורת הצורות של הלשון העברית? הרי אפילו לחידושים לועזיים או תת-תקניים יש יחס לתורת הצורות העברית, ולוּ יחס של ניגוד או שבירה. גם לדבריה על היות התחביר ("נושא-נשוא") משעמם קשה לי למצוא הסבר. הרי כל מי שנמצא ולו סמסטר אחד באקדמיה רואה את רמת ההתנסחות, בעל-פה ובכתב, של סטודנטים היום. משפטיהם, כפי שאמר פרופ' בר אשר בכתבה, "לא מתחילים ולא נגמרים". יכול להיות שתחום התחביר לא נראה לה מענין כתחום מחקר אקדמי לעסוק בו, אך האם היא באמת סבורה שאת התחביר ברמת ההבחנה בין נושא לנשוא אפשר לפטור כ"משעמם" ותו לא? הרי לא מדובר כאן על העדפותיה האקדמיות, אלא על דרך טובה להנחלת הקריאה וידיעת השפה לתלמידי בית-ספר. ואולי בכל זאת ראוי לתקן לד"ר אפרת את הפיסוק במשפט שציטטתי?
אני סבור שההליכה בנתיב המבטיח הזה, של לימוד השפה בהקשר של יצירות ספרות, של התעמקות במכמני הלשון העברית הקדומה והחדשה, ושל הפחתת המשקל של תורת הניקוד (שהוזכרה שוב ושוב בכתבה, ובצדק, כתורה סבוכה וקשה לזכירה לאורך זמן) ושל עיסוק בדקדוק במנותק ממבעים לשוניים מלאים ("שיעור על גזרת חסרי פ"נ", וכו'), תניב פירות, ומברך עליה, כאדם החרד למצב העברית המדוברת והכתובה. אך עם זאת, יש להישמר מלהנחיל לתלמידים, אף אם בלי משים, זלזול בדקדוק ובהיבטים הצורניים של הלשון, באמירות כגון אלו של סידון ושל אפרת.
--אסף ברטוב
1 אין בכתבה סיוּג של היקפה, אך מתוך הדברים נראה שמדובר רק במערכת החינוך הממלכתי החילוני, ולא בשאר זרמי החינוך המוכרים והנתמכים כספית על-ידי המדינה.