תאריך ההתרחשויות: 7 יולי, 2002
ורשה, פולין
נמל התעופה בורשה מזכיר נמלי תעופה אירופים לא גדולים, נניח את הנמל במינכן. מספרים שבשנות השמונים המוקדמות, כשיצאו המשלחות הראשונות מישראל לפולין (רק אז זה התאפשר מצד השלטונות הקומוניסטיים), נמל התעופה היה בקושי מנחת משודרג – כמה מסלולי המראה ונחיתה, "בוטקה" כלשהו, ואיזה צריף פקידותי-קו-נטוי-מזנון. מצד שני, נחיתה ישראלית היתה מלוּוה אז במשמר משטרתי, אז אולי היו זמנים...
בכל אופן, הנחיתה בורשה בשנת 2002 לא היתה שונה מנחיתה באתר אירופי לא גדול, כאמור. על אף היותנו עם רב (13 אנשים), על טפנו וצאננו, יצאנו מהמסוף תוך פחות מחצי שעה, ופגשנו מיד את הנהג שלנו: שכרנו למשך השהייה מיניבוס קטן, שכן הביקור כלל אתרים רבים ומרוחקים זה מזה. בסופו של דבר, גמאנו למעלה מ-1600 ק"מ.
נמל התעופה מרוחק מעט מורשה העיר, כמובן, אך מקץ לא יותר מחצי שעה מצאנו עצמנו בתוך העיר עצמה. הכבישים היו רחבים, התנועה רגועה, וכמעט שלא נראו אנשים על המדרכות; מלוננו ללילה הראשון היה מקום צנוע (בכלל, רוב סידורי הלינה שלנו במהלך הביקור היו צנועים), והסקתי שאנו בפרבר של ורשה.
כדרכי, הזדרזתי לקרוא כל מה שנקרה לנגד עיני – שמות רחובות, שלטי חנויות, פרסומות – בניסיון לקלוט כמה שמות עצם שימושיים לפי תמונות ורמזים אחרים, ולאתר תבניות תחביריות ומיליות מתוך הקשרים משוערים. תהליך זה נמשך לכל אורך שהייתי בפולין, ואף נשא פרי צנוע כבר בימים הראשונים. הרביתי לבדוק את ניחושי והיסקי מול סבא, שנהנה לראות אותי לומד את ההגייה הפולנית (שהיתה לי פחות קשה מההגייה הרוסית, שטרם הצלחתי לסגל לעצמי כראוי), הופתע מכמה ניחושים מוצלחים שהעליתי, ובכל אופן גילה סבלנות רבה לענין.
סבא דובר פולנית טובה גם היום, שכן בניגוד ליהודים רבים שחיו בפולין וידעו רק יידיש או רק שמץ פולנית לענייני היומיום, סבא למד בבית-ספר פולני כללי, ושפת ההוראה היתה פולנית, כשבנוסף נלמדה הגרמנית כשפה ספרותית-תרבותית גבוהה, וכך גם הגרמנית שגורה בפיו עד היום. סבתא, לעומת חינוכו העירוני המתקדם, זכתה לחינוך בסיסי יותר, בהיותה נערה ובת-כפר: אמנם גם היא למדה בבית-ספר כללי (שכן הכפר היה קטן ולא היו בו די יהודים כדי להקים מסגרת חינוכית), אך שפת המקום (וההוראה) היתה אוקראינית ולא פולנית, ורמת הלימודים היתה נמוכה בהרבה. אבל מעבר לכך, כנראה שלסבא יש תפיסה טובה יותר לשפות, משום שסבתא לא זוכרת את האוקראינית שלה ברמת הפולנית של סבא. מצד שני, בביקוריהם התכופים בפולין בשנים האחרונות סיגלה לעצמה פולנית סבירה, על בסיס הזכרונות מהאוקראינית, הפולנית של סבא ושל הפולנים מסביב, כושר אלתור יידישאי ואינטואיציה נשית, כך שגם לה יכולתי להציק בשאלות.
נו, כצפוי, נסחפתי ברגע שפניתי לכתוב על שפות. אתם הלא רגילים... אם כן, כבר בערב הראשון בפולין (נחתנו אחה"צ), עוד לפני הגעתנו למלון, החלטנו לערוך גיחה קצרה למרכז העיר בטרם יחשיך לגמרי, משום שלפי התכנית, מיד בבוקר למחרת היה עלינו לצאת לתחנה השנייה, וורשה עצמה לא היתה למעשה חלק מתכנית הביקור, אלא רק תחנת התחלה וסיום הכרחית. הגיחה הזו, אם כן, היתה אלתור של הרגע, כדי לנצל שעה פנויה שהרווחנו משום שיצאנו מהר מהמסוף ומשום שלא היו פקקים בכניסה לעיר. הוחלט שנוסעים לאנדרטה הגדולה לגטו ורשה, ולאתר "מִילָא 18", מחבואם האחרון של מרדכי אנילביץ' וחבריו, מורדי גטו ורשה.
את פרטי האנדרטה כבר לא הצלחנו לראות כראוי, משום שאפלולית אכן החלה אופפת אותנו. היא בעצם מלבן גדול, לוחות מתכת קבועים על קיר אבן, ועליהם כתובות מהסוג המוכר מ"יד ושם", כבר איני זוכר אותן בדיוק, בפולנית, באנגלית, וביידיש. הקיר ניצב בלב רחבת מרצפות גדולה (לפחות שלושה קמ"ר), וסביבה מדשאה וספסלים. ברחבה היו עוד כמה לוחות הנצחה, קטנים יותר, קבועים על שולחנות אבן נמוכים, והתהלכו בה ורשאים, בעיקר זוגות צעירים. שניים-שלושה זוגות נראו יושבים על הספסלים, ומדי פעם נעצו בנו מבטים של סקרנות מנומסת, ככה בלי שנרגיש. אנחנו, כמובן, נראינו תיירותיים ביותר, לא רק מעצם היותנו קבוצה גדולה המתבוננת באנדרטה מכל צדדיה, אלא בשל תאוות הצילום והתיעוד של דוֹד יוסי ושל סבא.
הרחבה הזו, כמו גם רוב הרחובות שסביבה, עומדת במקום שבו עמד הגטו. כשכבשו הגרמנים את הגטו, לאחר דיכוי המרד, החריבו אותו עד היסוד. לימים, כשסברו הפולנים שהצבא האדום עומד לשחרר אותם תוך ימים ספורים, הם התקוממו נגד הגרמנים, אך לאסונם נעצר הצבא האדום במרחק כמה עשרות קילומטרים מוַרשה, והגרמנים כילו את זעמם בפולנים ובורשה, שאת רובה החריבו בשיטתיות. הפולנים היו משוכנעים (ויש שעדיין סבורים כך) שהסובייטים נמנעו במכוון מלהתקדם, ונתנו להם להיטבח בידי הגרמנים, אך נראה שהאמת היא שהצבא האדום נאלץ לעצור עקב בעיות אספקה. ידידַי יוסי וג'ייק ודאי בקיאים בפרטים אלו יותר ממני.
מענין שאת ורשה בנו מחדש לאחר המלחמה, והשתדלו לשחזר את מבנה העיר ההסטורי, כולל שמות רחובות וכו' (אם כי ניצלו את ההזדמנות, כמובן, להרחיב ולשנות מעט), ומבנים רבים בורשה שלאחר המלחמה נבנו בכוונה בסגנונות מיושנים, כך שהמתהלך היום במרכז העיר, שנבנה כמעט כולו מחדש לאחר המלחמה, ודאי יתקשה להאמין שהבתים שהוא רואה אינם בני יותר מששים שנים. פרברי העיר המרוחקים, כגון פְּראגה (Praga), לא נחרבו, ודווקא שם ניתן למצוא מבנים ישנים אותנטיים.
משם הלכנו ברגל לחפש את "מילא 18". סבא זכר את הכיוון הכללי מביקור קודם, אך האפלה הקשתה קצת על ההתמצאות. מצאנו רחוב על שם לודביג (לודוביקו) זמנהוף, הרופא הפולני שהמציא את שפת האספרנטו, ומיד נזכרתי שבתל-אביב קוראים לרחוב המנציח את האיש "אליעזר זמנהוף", כיאה ליהודי כשר. לך וספר למהנדס העיר ההסטורי שקבע את שם הרחוב שזמנהוף עצמו לא השתמש בשם אליעזר (אלא רק ציין "לאזאר" כשם אמצעי), ושמעייניו היו נתונים דווקא לשפה אחרת ולא ללשון הקודש...
לאחר היסוסים מסוימים, והיעזרות במקומיים, איתרנו את הבונקר של אנילביץ'. היום המקום כבר לא נקרא רחוב מילא, ואינני זוכר אם עוד ישנו רחוב מילא בורשה היום במקום אחר, או שאיננו עוד. אגב, בניגוד לסבא שמואל, שחי בְּטַרְנוֹב (Tarnow) אשר במחוז קראקוב (Krak?w), ולא היה בוַרשה מעולם עד שחזר לפולין בשנת 1984, חמישים שנים לאחר שעזב את פולין בשנת 1934, סבי מצד אבי נולד בורשה, ומשפחתו החזיקה בדירה ובחנות ברחוב מילא. סבא אלימלך עלה לארץ עם משפחתו כילד בן שבע, בשנת 1924.
הגענו, אם כן, אל הבונקר. לא נשאר ממנו בעצם משהו מוגדר, אלא רק גבעה לא גבוהה באמצע גינה ציבורית מטופחת, ושלט תלת-לשוני, בפולנית, יידיש, ועברית, מסביר את שאירע שם. מסביב כבר היה חשוך לגמרי, ופנסי הגינה לא פעלו משום-מה; את הכתובת על השלט קראנו לאור גפרורים שמצאתי בכיסי והצַתִּי בזה אחר זה.
משם חזרנו אל הרכב והגענו אל המלון, פרקנו את חפצינו והתפרסנו בחדרים, כדי לישון בזריזות ולהשכים למחרת, לארוז קצרות, לאכול ארוחת בוקר חפוזה, ולהפליג הלאה. לאחר יומיים-שלושה כולם היו מתורגלים למדי וכולם השכילו להגיע בזמן, פרט לדוד יוסי, טייס-קרב מהולל שכמותו, שאיחר בקביעות, כמו גם בנו גיא, לארוחת הבוקר ולהתכנסות ברכב, אוי לאותה בושה.
עוד לפני הנסיעה סוכמה החלוקה לחדרים, והוסכם שאחלוק חדר עם דורון, קרוב משפחה מצד סבתא. דורון גדול ממני באחת-עשרה שנים, ופרט להתראוּת באירועים משפחתיים, לא הכרתיו כלל. במהלך הנסיעה התברר שהזיווג מוצלח: הוא איש אינטליגנטי, נוח ונעים, אוהב ג'אז וכו', ומאוד נהנינו זה מחברת זה. הסתבר גם שאנו מתאימים לחיים זוגיים: אני תמיד קורא לפני השינה, והאור לא מפריע לו להירדם, בעוד שנחירותיו מרגיזות-הארץ לא פוגעות בשנתי שלי.
אפרופו שינה, כמעט שכחתי את ההפתעה הגדולה שקידמה אותנו מיד בהגיענו לפולין: החוֹם. כשיצאנו מנמל התעופה גילינו שחם בחוץ, כמעט עד כדי הרגשה בלתי-נעימה. בהמשך הביקור התברר שאין למזג-האוויר הפולני כל עכבה אירופאית של נימוס, והחום הפך בלתי-נעים עד בלתי-נסבל. זה אכזב אותי מאוד, שכן בין היתר שמחתי וסמכתי על ההזדמנות להימלט לעשרה ימים מחום יולי הישראלי המצמית, אל קרירות פולנית של ישראל-סבא, ואם לא סופות שלג מפילות אביונים, אז לפחות ימים צוננים עם רוח טובה. והנה מתברר למרבה הבושה שחם בפולין אף יותר משהיה בישראל כשעזבנו! ואני עם זוג אחד בלבד של מכנסיים קצרים, ולעומתם גרדרובת חורף עמוסת כל טוב, גר מעיל עם צעיף וסוודר עם אפודה ירבץ...
ובכן, כך, בקיטורים על החום המיותר והמעיק (על מיזוג אויר לא שמעו בפולין כמעט בשום מקום, כולל בכמה מוזיאונים!), שכן הוא הפריע גם לי וגם לדורון להירדם, תם יומנו הראשון בפולין.
בקרוב: אתרים פולניים המאתגרים את הלשון; בית-כנסת ספרותי; פגישה עם האברך והנזיר; ועוד.
נמל התעופה בורשה מזכיר נמלי תעופה אירופים לא גדולים, נניח את הנמל במינכן. מספרים שבשנות השמונים המוקדמות, כשיצאו המשלחות הראשונות מישראל לפולין (רק אז זה התאפשר מצד השלטונות הקומוניסטיים), נמל התעופה היה בקושי מנחת משודרג – כמה מסלולי המראה ונחיתה, "בוטקה" כלשהו, ואיזה צריף פקידותי-קו-נטוי-מזנון. מצד שני, נחיתה ישראלית היתה מלוּוה אז במשמר משטרתי, אז אולי היו זמנים...
בכל אופן, הנחיתה בורשה בשנת 2002 לא היתה שונה מנחיתה באתר אירופי לא גדול, כאמור. על אף היותנו עם רב (13 אנשים), על טפנו וצאננו, יצאנו מהמסוף תוך פחות מחצי שעה, ופגשנו מיד את הנהג שלנו: שכרנו למשך השהייה מיניבוס קטן, שכן הביקור כלל אתרים רבים ומרוחקים זה מזה. בסופו של דבר, גמאנו למעלה מ-1600 ק"מ.
נמל התעופה מרוחק מעט מורשה העיר, כמובן, אך מקץ לא יותר מחצי שעה מצאנו עצמנו בתוך העיר עצמה. הכבישים היו רחבים, התנועה רגועה, וכמעט שלא נראו אנשים על המדרכות; מלוננו ללילה הראשון היה מקום צנוע (בכלל, רוב סידורי הלינה שלנו במהלך הביקור היו צנועים), והסקתי שאנו בפרבר של ורשה.
כדרכי, הזדרזתי לקרוא כל מה שנקרה לנגד עיני – שמות רחובות, שלטי חנויות, פרסומות – בניסיון לקלוט כמה שמות עצם שימושיים לפי תמונות ורמזים אחרים, ולאתר תבניות תחביריות ומיליות מתוך הקשרים משוערים. תהליך זה נמשך לכל אורך שהייתי בפולין, ואף נשא פרי צנוע כבר בימים הראשונים. הרביתי לבדוק את ניחושי והיסקי מול סבא, שנהנה לראות אותי לומד את ההגייה הפולנית (שהיתה לי פחות קשה מההגייה הרוסית, שטרם הצלחתי לסגל לעצמי כראוי), הופתע מכמה ניחושים מוצלחים שהעליתי, ובכל אופן גילה סבלנות רבה לענין.
סבא דובר פולנית טובה גם היום, שכן בניגוד ליהודים רבים שחיו בפולין וידעו רק יידיש או רק שמץ פולנית לענייני היומיום, סבא למד בבית-ספר פולני כללי, ושפת ההוראה היתה פולנית, כשבנוסף נלמדה הגרמנית כשפה ספרותית-תרבותית גבוהה, וכך גם הגרמנית שגורה בפיו עד היום. סבתא, לעומת חינוכו העירוני המתקדם, זכתה לחינוך בסיסי יותר, בהיותה נערה ובת-כפר: אמנם גם היא למדה בבית-ספר כללי (שכן הכפר היה קטן ולא היו בו די יהודים כדי להקים מסגרת חינוכית), אך שפת המקום (וההוראה) היתה אוקראינית ולא פולנית, ורמת הלימודים היתה נמוכה בהרבה. אבל מעבר לכך, כנראה שלסבא יש תפיסה טובה יותר לשפות, משום שסבתא לא זוכרת את האוקראינית שלה ברמת הפולנית של סבא. מצד שני, בביקוריהם התכופים בפולין בשנים האחרונות סיגלה לעצמה פולנית סבירה, על בסיס הזכרונות מהאוקראינית, הפולנית של סבא ושל הפולנים מסביב, כושר אלתור יידישאי ואינטואיציה נשית, כך שגם לה יכולתי להציק בשאלות.
נו, כצפוי, נסחפתי ברגע שפניתי לכתוב על שפות. אתם הלא רגילים... אם כן, כבר בערב הראשון בפולין (נחתנו אחה"צ), עוד לפני הגעתנו למלון, החלטנו לערוך גיחה קצרה למרכז העיר בטרם יחשיך לגמרי, משום שלפי התכנית, מיד בבוקר למחרת היה עלינו לצאת לתחנה השנייה, וורשה עצמה לא היתה למעשה חלק מתכנית הביקור, אלא רק תחנת התחלה וסיום הכרחית. הגיחה הזו, אם כן, היתה אלתור של הרגע, כדי לנצל שעה פנויה שהרווחנו משום שיצאנו מהר מהמסוף ומשום שלא היו פקקים בכניסה לעיר. הוחלט שנוסעים לאנדרטה הגדולה לגטו ורשה, ולאתר "מִילָא 18", מחבואם האחרון של מרדכי אנילביץ' וחבריו, מורדי גטו ורשה.
את פרטי האנדרטה כבר לא הצלחנו לראות כראוי, משום שאפלולית אכן החלה אופפת אותנו. היא בעצם מלבן גדול, לוחות מתכת קבועים על קיר אבן, ועליהם כתובות מהסוג המוכר מ"יד ושם", כבר איני זוכר אותן בדיוק, בפולנית, באנגלית, וביידיש. הקיר ניצב בלב רחבת מרצפות גדולה (לפחות שלושה קמ"ר), וסביבה מדשאה וספסלים. ברחבה היו עוד כמה לוחות הנצחה, קטנים יותר, קבועים על שולחנות אבן נמוכים, והתהלכו בה ורשאים, בעיקר זוגות צעירים. שניים-שלושה זוגות נראו יושבים על הספסלים, ומדי פעם נעצו בנו מבטים של סקרנות מנומסת, ככה בלי שנרגיש. אנחנו, כמובן, נראינו תיירותיים ביותר, לא רק מעצם היותנו קבוצה גדולה המתבוננת באנדרטה מכל צדדיה, אלא בשל תאוות הצילום והתיעוד של דוֹד יוסי ושל סבא.
חלק מהאנדרטה בכיכר |
עוד חלק |
ועוד אחד |
לוח זכרון בשולי הכיכר |
הרחבה הזו, כמו גם רוב הרחובות שסביבה, עומדת במקום שבו עמד הגטו. כשכבשו הגרמנים את הגטו, לאחר דיכוי המרד, החריבו אותו עד היסוד. לימים, כשסברו הפולנים שהצבא האדום עומד לשחרר אותם תוך ימים ספורים, הם התקוממו נגד הגרמנים, אך לאסונם נעצר הצבא האדום במרחק כמה עשרות קילומטרים מוַרשה, והגרמנים כילו את זעמם בפולנים ובורשה, שאת רובה החריבו בשיטתיות. הפולנים היו משוכנעים (ויש שעדיין סבורים כך) שהסובייטים נמנעו במכוון מלהתקדם, ונתנו להם להיטבח בידי הגרמנים, אך נראה שהאמת היא שהצבא האדום נאלץ לעצור עקב בעיות אספקה. ידידַי יוסי וג'ייק ודאי בקיאים בפרטים אלו יותר ממני.
מענין שאת ורשה בנו מחדש לאחר המלחמה, והשתדלו לשחזר את מבנה העיר ההסטורי, כולל שמות רחובות וכו' (אם כי ניצלו את ההזדמנות, כמובן, להרחיב ולשנות מעט), ומבנים רבים בורשה שלאחר המלחמה נבנו בכוונה בסגנונות מיושנים, כך שהמתהלך היום במרכז העיר, שנבנה כמעט כולו מחדש לאחר המלחמה, ודאי יתקשה להאמין שהבתים שהוא רואה אינם בני יותר מששים שנים. פרברי העיר המרוחקים, כגון פְּראגה (Praga), לא נחרבו, ודווקא שם ניתן למצוא מבנים ישנים אותנטיים.
משם הלכנו ברגל לחפש את "מילא 18". סבא זכר את הכיוון הכללי מביקור קודם, אך האפלה הקשתה קצת על ההתמצאות. מצאנו רחוב על שם לודביג (לודוביקו) זמנהוף, הרופא הפולני שהמציא את שפת האספרנטו, ומיד נזכרתי שבתל-אביב קוראים לרחוב המנציח את האיש "אליעזר זמנהוף", כיאה ליהודי כשר. לך וספר למהנדס העיר ההסטורי שקבע את שם הרחוב שזמנהוף עצמו לא השתמש בשם אליעזר (אלא רק ציין "לאזאר" כשם אמצעי), ושמעייניו היו נתונים דווקא לשפה אחרת ולא ללשון הקודש...
לאחר היסוסים מסוימים, והיעזרות במקומיים, איתרנו את הבונקר של אנילביץ'. היום המקום כבר לא נקרא רחוב מילא, ואינני זוכר אם עוד ישנו רחוב מילא בורשה היום במקום אחר, או שאיננו עוד. אגב, בניגוד לסבא שמואל, שחי בְּטַרְנוֹב (Tarnow) אשר במחוז קראקוב (Krak?w), ולא היה בוַרשה מעולם עד שחזר לפולין בשנת 1984, חמישים שנים לאחר שעזב את פולין בשנת 1934, סבי מצד אבי נולד בורשה, ומשפחתו החזיקה בדירה ובחנות ברחוב מילא. סבא אלימלך עלה לארץ עם משפחתו כילד בן שבע, בשנת 1924.
הגענו, אם כן, אל הבונקר. לא נשאר ממנו בעצם משהו מוגדר, אלא רק גבעה לא גבוהה באמצע גינה ציבורית מטופחת, ושלט תלת-לשוני, בפולנית, יידיש, ועברית, מסביר את שאירע שם. מסביב כבר היה חשוך לגמרי, ופנסי הגינה לא פעלו משום-מה; את הכתובת על השלט קראנו לאור גפרורים שמצאתי בכיסי והצַתִּי בזה אחר זה.
לוח הזכרון על התל באתר מילא 18 |
משם חזרנו אל הרכב והגענו אל המלון, פרקנו את חפצינו והתפרסנו בחדרים, כדי לישון בזריזות ולהשכים למחרת, לארוז קצרות, לאכול ארוחת בוקר חפוזה, ולהפליג הלאה. לאחר יומיים-שלושה כולם היו מתורגלים למדי וכולם השכילו להגיע בזמן, פרט לדוד יוסי, טייס-קרב מהולל שכמותו, שאיחר בקביעות, כמו גם בנו גיא, לארוחת הבוקר ולהתכנסות ברכב, אוי לאותה בושה.
עוד לפני הנסיעה סוכמה החלוקה לחדרים, והוסכם שאחלוק חדר עם דורון, קרוב משפחה מצד סבתא. דורון גדול ממני באחת-עשרה שנים, ופרט להתראוּת באירועים משפחתיים, לא הכרתיו כלל. במהלך הנסיעה התברר שהזיווג מוצלח: הוא איש אינטליגנטי, נוח ונעים, אוהב ג'אז וכו', ומאוד נהנינו זה מחברת זה. הסתבר גם שאנו מתאימים לחיים זוגיים: אני תמיד קורא לפני השינה, והאור לא מפריע לו להירדם, בעוד שנחירותיו מרגיזות-הארץ לא פוגעות בשנתי שלי.
אפרופו שינה, כמעט שכחתי את ההפתעה הגדולה שקידמה אותנו מיד בהגיענו לפולין: החוֹם. כשיצאנו מנמל התעופה גילינו שחם בחוץ, כמעט עד כדי הרגשה בלתי-נעימה. בהמשך הביקור התברר שאין למזג-האוויר הפולני כל עכבה אירופאית של נימוס, והחום הפך בלתי-נעים עד בלתי-נסבל. זה אכזב אותי מאוד, שכן בין היתר שמחתי וסמכתי על ההזדמנות להימלט לעשרה ימים מחום יולי הישראלי המצמית, אל קרירות פולנית של ישראל-סבא, ואם לא סופות שלג מפילות אביונים, אז לפחות ימים צוננים עם רוח טובה. והנה מתברר למרבה הבושה שחם בפולין אף יותר משהיה בישראל כשעזבנו! ואני עם זוג אחד בלבד של מכנסיים קצרים, ולעומתם גרדרובת חורף עמוסת כל טוב, גר מעיל עם צעיף וסוודר עם אפודה ירבץ...
ובכן, כך, בקיטורים על החום המיותר והמעיק (על מיזוג אויר לא שמעו בפולין כמעט בשום מקום, כולל בכמה מוזיאונים!), שכן הוא הפריע גם לי וגם לדורון להירדם, תם יומנו הראשון בפולין.
בקרוב: אתרים פולניים המאתגרים את הלשון; בית-כנסת ספרותי; פגישה עם האברך והנזיר; ועוד.