Here, then, is the original. My translation into Hebrew, a draft, follows. Your comments are most welcome.
| What He Thought by Heather McHugh We were supposed to do a job in Italy and, full of our feeling for ourselves (our sense of being Poets from America) we went from Rome to Fano, met the Mayor, mulled a couple matters over. The Italian literati seemed bewildered by the language of America: they asked us what does "flat drink" mean? and the mysterious "cheap date" (no explanation lessened this one's mystery). Among Italian writers we could recognize our counterparts: the academic, the apologist, the arrogant, the amorous, the brazen and the glib. And there was one administrator (The Conservative), in suit of regulation gray, who like a good tour guide with measured pace and uninflected tone narrated sights and histories the hired van hauled us past. Of all he was most politic-- and least poetic-- so it seemed. Our last few days in Rome I found a book of poems this unprepossessing one had written: it was there in the pensione room (a room he'd recommended) where it must have been abandoned by the German visitor (was there a bus of them?) to whom he had inscribed and dated it a month before. I couldn't read Italian either, so I put the book back in the wardrobe's dark. We last Americans were due to leave tomorrow. For our parting evening then our host chose something in a family restaurant, and there we sat and chatted, sat and chewed, till, sensible it was our last big chance to be Poetic, make our mark, one of us asked "What's poetry? Is it the fruits and vegetables and marketplace at Campo dei Fiori or the statue there?" Because I was the glib one, I identified the answer instantly, I didn't have to think-- "The truth is both, it's both!" I blurted out. But that was easy. That was easiest to say. What followed taught me something about difficulty, for our underestimated host spoke out all of a sudden, with a rising passion, and he said: The statue represents Giordano Bruno, brought to be burned in the public square because of his offence against authority, which was to say the Church. His crime was his belief the universe does not revolve around the human being: God is no fixed point or central government but rather is poured in waves, through all things: all things move. "If God is not the soul itself, he is the soul OF THE SOUL of the world." Such was his heresy. The day they brought him forth to die they feared he might incite the crowd (the man was famous for his eloquence). And so his captors placed upon his face an iron mask in which he could not speak. That is how they burned him. That is how he died, without a word, in front of everyone. And poetry-- (we'd all put down our forks by now, to listen to the man in gray; he went on softly)-- poetry is what he thought, but did not say. |
מה שהוא חשב / הת'ר מֶקְיוּ תרגם: אסף ברטוב הוטלה עלינו שליחות באיטליה, וחדורי רגש לעצמנו (תחושת היותנו משוררים מאמריקה) נסענו מרומא לפאנו, פגשנו בראש העיר, היגגנו כמה הגיגים. אנשי הסֶּפֶר האיטלקים, נדמה, חלשה דעתם אל מול לשון אמריקה: הם שאלו אותנו מה פירוש flat drink? וגם הביטוי המסתורי "cheap date" (שום הסבר לא הפחית ממסתוריותו). בין סופרים איטלקים אנו יכולים לזהות את מקבילינו: האקדמי, האפולוגיסט, היהיר, המאוהב, הנועז וחלק-הלשון. והיה אחד מנהלן ("השמרן"), בחליפת אפור-תקני, שכמו מדריך תיירים מוצלח בקצב חדגוני וטון מדוד קִרְיין היסטוריות, אתרים שעל פניהם העבירנו הרכב השכור. מכולם, היה הוא הכי שקול – והכי פחות פיוטי – כך נראה לנו. בימים האחרונים שלנו ברומא מצאתי ספר שירה מאת אותו אדם בלתי-מושך: מונח שם בחדר הפֶּנְסִיוֹנֶה (חדר שעליו המליץ) שבו ודאי נטש אותו האורח הגרמני (היה אוטובוס מלא בהם?) שלוֹ הקדיש ותארך אותו, חודש קודם. גם אני לא קוראת איטלקית, אז החזרתי הספר לחושך ארון הבגדים. לנו, האמריקנים האחרונים תוכננה עזיבה למחרת. לערב הפרידה, אם כן, בחר המארח איזו מסעדה ביתית, ושם ישבנו ודיברנו, ולעסנו, עד אשר, היות שמן הסתם היה זה רגע אחרון להיות בו פיוטי, ולהותיר בם רושם, אחד מאיתנו הִקְשה "מהי שירה? האם היא הפירות והירקות וכיכר השוק בקָאמְפּוֹ דֵי פִיוֹרִי? או הפסל שָׁם?" היות שאני חלקת-הלשון בינינו, זיהיתי התשובה מיד, בלי לחשוב – "האמת היא שניהם, היא שניהם!" פלטתי. אבל זה היה קל. זה היה הכי קל לומר. וההמשך לימד אותי משהו על קושי, כי מארחנו הלא-מוערך נשא קולו פתאום, בהתרגשות גוברת, ואמר: הפסל מייצג את ג'וֹרְדָנוֹ בְּרוּנוֹ, שהובא לבעירה בכיכר הציבורית על פגיעתו בסמכות, כלומר בכנסיה. פשעו היה אמונתו שהיקום אינו סובב סביב האדם: האל אינו נקודה קבועה או שלטון מרכזי אלא נמזג בגלים, דרך כל הדברים: כל הדברים נעים. "אם אלוהים אינו הנשמה עצמה, הוא נשמתה של נשמתו של העולם." כזו היתה מינותו. ביום שבו הוציאוהו שימות חששו שהוא עלול להסית את ההמון (האיש נודע באומנותו כנואם). וכך שובָיו הניחו על פניו מסכת ברזל דרכה לא יכול לדבר. ככה הם שרפו אותו. ככה הוא מת, בלי אף מלה, לפני כולם. והשירה – (כולנו כבר שמטנו מזלגות, כדי להקשיב לו, לאיש האפרפר; הוא המשיך בשקט) – השירה היא מה שהוא חשב, אך לא אמר. |
